זר פרחים לאהובתי ואבן יקרה,
4 ורדים וברקת לך אתן, יפה.
ורדים כי פרח את בשדה קוצים,
פרח הנשגב ביופיו מכל האחרים.
ואבן ברקת בעלת ערך רב וזוהר פנימי,
כשם שאת זוהרת מבפנים ויקרה לליבי.

הבאתי לך ורד אחד שצבעו הוא אדום,
כשפתייך האדומות והמלאות שאני מנשק,
ועוד ורד בצבע ורוד שברירי,
כלחייך החמות למגע של ידי,
אחד מהורדים הוא לבן ועדין,
כעורך שאני כה אוהב ללטף,
והאחרון הוא שחור כשחור שיערך,
השיער החלק והארוך, שבידי מתעטף.

ואבן הברקת בעלת הערך הרב,
ירוקה כעינייך שאני אוהב,
העיניים העצובות לעתים,
ושלפעמים הן שמחות,
פעם כעס ואז רגיעה,
רגשותייך נראות בהן כבמראה,
אך הן תמיד מסתוריות כמוך,
כמו אהובתי היפה הנצחית.

אך אין לי אהובה,
כי אנוכי לבדי
לא אוכל ללטף את שיערה,
להרגיש את עורה העדין,
להתחמם מאורה הקורן,
להרגיש את שפתיה כנגד שלי,
וגופה לא יתאחד עם שלי בחיבוק,
ועיניה לא יסתכלו עליי בסיפוק.
ואין שום זר ורדים והאבן נעלמה,
ויש רק אותי, ללא אהבה בעולם.