בעיניים קרות ומנופחות הוא מתח ידו - כאילו מחכה לאותו רטט
מצמרר שיכה, כאבו משכר כשל שורש שנתלש מן האדמה.
מוחו קודר ופורח, מחשבות על שאלות רבות ריצדו במוחו הפואטי,
אותו אדם מתוסכל שחש שהחברה סביבו לא העריכה אותו כראוי, לא
מבפנים ולא מבחוץ.
הוא חש את המועקה עולה בגרונו, זעה מצטברת, ועיניו בעלות הגוון
החכלילי עתה - נפוחות דיים בשביל לסיים את המלאכה.
עיניו - דם על רצפת הקודש, בוץ - ריתמוס החיים,קורבן מלחמה
אישית עם צלקת אנושה.
מפוחלץ בהרגשתו, הוא הרים את השפורפרת בידו זו, החל לספור את
דשדושי ליבו הרוקם מזימות הנועדו להוליכו שולל - הוא איננו
מאוהב.

המספר שם, חקוק בזיכרון כעל מצבה - בחילות בוקר אורבות בין
צללי הדמדומים, הפעמון הגואל. הרקיע במלחמתו, צבעים של מלחמה
וזיכרון - נאבדו לעד.
ההיגיון התריע, הלב הפריע - השעה מאוחרת ונערתו במיטתה, ליבה
קר כקרח, גברת מעודנת  שהצליחה לתעתע בו. השעה מאוחרת מדי
בשביל תיאורים אינסופיים אודות מעלליה, והנורא מכל - כולם
בשוגג.

תחת גג אחד העיר דולפת מסביבו, על פי ראותו - הוא איננו חש
בצלקות פנימיות, ובעצם כן - זהו חלום מסויט עם מינימום אהבה
ומקסימום דיבורים - דיבורים שלא לו נועדו, חוויות וסיפורים שלא
את ליבו נועדו לכבוש. התמימות מעוורת, אבל בטח שלא את העיוור.

לילה חיוור, עוד מעט בוקר - סיפורו התפל עוד יהדהד במוחו, לא
גמור, חסר לכידות, אין מספיק מילים גבוהות ודימויים, לא בכמות
שרצה. רצף של מחשבות שהתיימרו למנוע את רקיבתו של התפוח.
הוא ויתר על חלומו, הניח את השפורפרת על גווה.
רעשי הבולמוס של המזגן הרפוי זימנו אותו למיטתו - לשכוח
ולהבין, להבין ולשכוח - אלא שהעוגן כבר נשלך, אי הוודאות נעלמה
- רק מפלצת ההלקאה העצמית עוד תוסיף לרדוף אותו בצילו. מאוחר.