יושבת על החלון, עוד שעה זריחה...
מחכה שהזמן יעבור ונהנית מהשקט,
השקט הגיע קפץ לביקור ועוד כמה שעות הוא ילך ואני שוב אתגעגע.
מבטיחה לעצמי שוב ושוב שזו הפעם האחרונה שאני יושבת על החלון
עם הסיגריה ביד האחת, והעט ביד השנייה,
מחפשת כמה כוכבים כדי להיאחז בהם...
אני צריכה להפסיק עם זה, זה טוב לי, זה לא מוביל לשום - מקום
אבל כל כך יפה כאן, כל כך שקט ועצוב, השמיים האלה הם אומרים כל
כך הרבה ואף אחד לא שומע - אף אחד לא מקשיב להם,
בתוך העננים יושבים גמדים קטנים עם שפתיים קטנות ואוזניים
קטנות ואישונים קטנים ואדומים שמסתכלים עלי,עליכם
-עלינו...וצוחקים.
גמדים יפים כאלה עם מצנפת ארוכה ופעמון בקצה, והפעמון מצלצל רק
בלילה כשהכל שקט, הם קמים לתחייה וקופצים ושרים ושמחים כל כך
על העננים היפים שלהם...
בין לבין הם גם שומעים קולות ומסתכלים על האנשים הקטנים שלמטה
שחיים על הכדור המסתובב.
וביום - ביום הם מתאבנים הופכים לגמדים מאבן אבל הם עדין
נשארים יפים, גמדים עם נשמה טובה כלואה בתוך גוף קשה, ביום איך
שהשמש זורחת ומתחילה לחמם את העולם גם הם מתחמים והרבה יותר
מאיתנו, הם הרי על העננים הרבה יותר קרובים לשמש, ואז כשהשמש
מחליטה לפעול במלוא המרץ ולתת מכת חום לעולם (לא בכוונה רעה או
משהו כזה), הם מתחממים ומתחממים ומתחילים להינמס והאבן הופכת
למין נוזל לא מובן שאף פרופסור גאון עוד לא הצליח להגדיר, ואז
במהלך שהטיפות של הנוזל הלא מוגדר הזה מתחילות להתקרב לאדמה
ומתרחקות מהשמש הן שוב הופכות לאבן קשה, בצורת גמד עם מצנפת
ופעמון שלא מצלצל ועם נשמה טובה כלואה בתוכו, ובסוף הם צונחים
לתוך גינות גדולות של אנשים שיש להם נשמה טובה כלואה בתוך גוף
קשה מאבן, וכבר הגמדים הופכים לגמד כי כל אחד נופל במקום אחר
בעולם,
ואותו גמד יושב לבד על דשא גבוהה ודוקר,
גמד קטן עם שפתיים קטנות ואוזניים קטנות ואישונים קטנים
ואדומים שמסתכלים עלי, עליכם עלינו...
והוא יושב שם שקט והמבט מבין האישונים האדומים האלה משדר מעט
געגוע והרבה בלבול, מחכה ששוב תשקע השמש והירח המלא יגיח מבין
העננים ואז אורות הבתים ייכבו, הרעש של הימים העמוסים ייחלש
בהדרגה כמו ווליום שהונמך, והכל יהיה שוב שקט ועצוב, והשמיים
שאומרים כל כך הרבה שיכו לצעוק בלי שאף אחד ישמע,
ואז הגמד יקום לתחייה ובגלל שהוא לא על הענן עם שאר הגמדים
הפעמון בקצה המצנפת יצלצל חלש חלש, ואין לו עם מי לצחוק ולקפוץ
ולשיר ולשמוח - כי הוא לבד,
אז הוא מוצא לו פינה נוחה בין המלונה של הכלב לשיח קוצני
ומסתכל ומקשיב על אנשים כמוני שיושבים על החלון,מחקים שהזמן
יעבור ונהנים מהשקט...
אבל עוד כמה דקות זריחה, והגמד הקטן שוב יהפוך לנשמה טובה
כלואה בתוך גוף קשה מאבן.
והוא יישב לבד על דשא גבוה ודוקר במשך 23 שעות וקצת ויחכה ששוב
תשקע השמש והירח המלא יגיח מבין העננים, ואז אורות הבתים ייכבו
בהדרגה, הרעש של הימים העמוסים ייחלש כמו ווליום שהונמך והכל
יהיה שוב שקט ועצוב,
והגמד הקטן עם השפתיים הקטנות והאוזניים הקטנות והאישונים
הקטנים והאדומים שלו ייסתכל עלי, עליכם - עלינו...ויצחק. |
