אם זה היה סתם
משהו
בלי מחשבה
או
עם סתם חשבת שאני לא רואה
עם סתם רצית לרגע לשכוח
לברוח
להסתתר
חבל שלא אמרת
וסתם כך הלכת
בלי להיפרד
מאז שהלכת התבגרתי נורא
נעשיתי רצינית
איבדתי צורה
כל מה שהשגתי, שנלחמתי
כבר לא נראה שווה.

חוץ מהתחושה הזאת
הלא מובנת
תחושת החוסר אונים
והבילבול המייגע
הכל כ"כ קשה
הכל כ" ריק
ובלתי נראה
מהכל יצא הכיף
והפך לשיעמום נורא.

אולי זה סימן?
אולי זה מין לקח לחיים?
אולי את רק עברת פה כדי להגיד לי משהו
כמו מין מלאך כזה,
ואני במקום פיניתי לך את לבי.

כל יום כאשר אני נפרדתי ממך מחדש
כל יום כשאני משלימה איתך מחדש
סולחת.
קשה לי לשכוח איך הלכת ועוד לא חזרת.
הכאב הוא כבר הפך לצלקת.
ואני כבר לא נלחמת.
בקשר לסליחה, אני לא בטוחה.
בכל זאת הכאבתי לי נורא.

אבל אם תחזור הכל יישכח
כל אותם רגעים בהם שקעתי בזיכרונות
חייתי אותם.
רגעים שהפכו לימים ארוכים ומייגעים
ימי פנטזיה.
חלום.

לבי הולם בחוזקה כל פעם שאני נזכרתי במגע שלך
באותה יד מלטפת, אוהבת, מנחמת.
בשיערך החלק, הזוהר.
זה ממש כאילו אני איתך, מוזר.
התחושה הזאת. לא ידעתי שהיא קיימת.
לא רציתי לדעת.

אני לא חושבת יותר על הסיבה שלך.
לא טוב לחשוב על העבר.
נכון, זה ממש לא טוב.
זה כואב.
אבל גם בלתי אפשרי.
איך אני לא יכולה לחשוב עליך,העבר שלי?