אני יושבת על המיטה של נמרוד, ברגליים שלובות. הוא יצא החוצה,
לדבר עם החברה התורנית החדשה.
סיימנו היום את הבגרות האחרונה של חיינו, ושתי כוסות של שמפניה
זולה עומדות מלאות עדיין על המדף שליד המיטה.
"Its Been A While"  של סטיינד מתנגן ברקע, ואני מחייכת.

"הולכים?" נמרוד שואל אותי ומושיט לי יד.
"עזוב, לך עם רונה, הזמנת אותה, אתה לא צריך להיות פה רק בגלל
שמתן דפק לי ברז"
הוא מחייך אלי, הוא יודע שאני אחייך בחזרה.
"נו כבר" הוא תופס בידי ומושך אותי אחריו.
התישבנו באוטו שלו, "Its Been A While "   של סטיינד בדיוק
ברדיו.
"אוי אני מתה על השיר הזה"  אני אומרת ומרשה לעצמי להגביר.
אני לא צריכה לבקש רשות מנמרוד, זה כבר ברור לשנינו שעברנו את
שלב הנימוסים כשהיינו בני חמש והוא שפך עליי דלי מלא בוץ, שהיה
אמור להיות חלק מהממלכה הקסומה שבניתי בדיוק שהייתי בגן חובה.
מאז אנחנו פחות או יותר דבוקים.
החברים הכי טובים.
סיגל ונמרוד, זה פחות או יותר אותה המילה.
ועכשיו, אחרי שמתן המניאק הזה דפק לי ברז, בדרך למסיבת פורים
של השיכבה שלנו שיש בתיכון (ככה זה כל שנה לכיתות י"א), ואני
נשארתי לי לשבת על המיטה, מאופרת הכי יפה שרק יכולתי, ומחופשת
בתחפושת של "לא השקעתי" אבל בעצם היא עלתה לי איזה 200 שקל,
פלוס תפירה אצל התופרת.
יושבת עם דמעות בעיניים, ומתקשרת לנמרוד, לקלל את מתן.
ונמרוד כמובן, מגיע אליי, עם החיוך שלו, ואומר לי שהוא יבוא
איתי,
ושלא משנה רונה,
כי אני יותר חשובה.
סיגל יש רק אחת.
ורונה יש אלף.

"רותם זרקה אותי" הוא אומר לי כשהוא נכנס לחדר.
"מה?? למה?" אני מתפלאת, היא הייתה הכי גרופי שלו בעולם.
"משהו על איזה טייס שרירי שכבש את ליבה"
"עזוב אותה, היא חתיכת מטומטמת" אני אומרת, וקמה לשים את הדיסק
של אביב גפן.
אני מתיישבת לידו ומחבקת, הוא תמיד אומר לי שאין כמו החיבוקים
שלי בכל העולם.
"אור הירח" מתנגן ברקע.

בסוף כיתה ט' כשהתארגנו למסיבת סיום המורה שלנו, כפרה עליה,
רונית.
אמרה שהיא רוצה שנעשה איזה קטע כיתתי בהצגה.
ומי מתנדב?
כמובן שהאחות של כולם בדיוק עומדת להתחתן, ושהאח הקטן חוגג בר
מצווה, או שההורים עורכים על האש מסורתי שאי אפשר בשום פנים
ואופן לדחות כי המשפחה מפוצלת והרוסה, ופתאום הכלב של כולם מת
ואין להם מצב רוח.
בקיצור, אין, אבל פשוט אין פאדיחה יותר גדולה, מלעמוד מטעם
הכיתה באמצע הבמה ולנסות לעשות איזה ריקוד או שיר מכוער במסיבת
הסיום.
אבל מה, סיגל, שזאת אני אגב, תמיד רצתה להיות כוכבת גדולה
כזאת.
ואת מי היא תיקח לקרקעית תהום הפאדיחות אם לא את נמרוד?
אז אני מצביעה "אני ונמרוד נעשה משהו"!
נמרוד, יושב לידי, מזדקף "באמת?" הוא שואל בפליאה.
כן, כן, אנחנו נעשה.
רונית מאושרת כולה, מודה לנו עד עמקי נשמתה תוך כדיי הצלצול
שמבשר לכולם, שאפשר לחזור הביתה, ושזה בסדר, אפשר לדחות את
החתונה והבר מצווה ושאת הכלב בכלל לא אהבתם.

בדרך הביתה, נמרוד מונה בפניי את כל הסיבות האפשריות ל"למה לא
להופיע" ומזכיר לי בפעם העשירית בחמש דקות האחרונות שזה לא
בסדר שאני מחליטה החלטות לשנינו ושאני מפגרת.

"נמרוד, יהיה ממש כיף, אתה תנגן בגיטרה ואני אשיר!"
"אבל.." הוא מנסה.
אני נעמדת מולו, מפריעה לו להמשיך ללכת, מביטה לו עמוק עמוק
בעיניים.
והוא נכנע.
"כלבה" הוא מסנן.
ואחרי חודש אנחנו עומדים על הבמה ואני מזייפת בקולי קולות את
"אור הירח" כשכולם מסתכלים.
ואני,
מאושרת.

"אני מתחילה!"
אני אומרת אחרי שזרקתי את הקובייה על שש.
לנמרוד יצא ארבע.
אבל בכל מקרה הוא תמיד מנצח
לא יעזור שהוא ישחק את המשחק גם בשבילי.
שש בש ואני, פשוט לא הולכים ביחד.
" אם אתה מנצח, זה אומר שמחר רותם חוזרת אליך על ארבע"
"אבל אני תמיד מנצח"
"נכון" אני אומרת.
"ואת תמיד נופחת בי תקוות שווא"
"נכון" אני אומרת ומתחילה לשחק.
אחרי ארבעה נצחונות של נימרוד, אחד שלי, וזה רק בגלל שהוא נתן
לי.
אני חוזרת הביתה.
אני מחבקת אותו, "יהיה בסדר, נימרודי" אני לוחשת לו.
שאני יוצאת אמא שלו, קוראת לי, נותנת לי חתיכה מהעוגה שהיא
הכינה.
ונותנת בי מבט מלא משמעות, היא מתה שאני ונימרוד נהיה חברים.
היא לא היחידה...

בנשף פורים, רונה עושה קצת סצנות, אבל נימרוד מסביר לה, "סיגל
היא כמו אחות, משפחה שמים לפני החברה" הוא מחייך לה את החיוך
הזה שלו, עם השיניים הלבנות לבנות והישרות שמסודרות הכי יפה
בעולם.
אז היא נכנעת , כי זה נמרוד, וזאת סיגל, אז זה בסדר.
אז שתינו קצת, יואב ומירי הביאו בירות, ורקדנו.
רקדנו, הרבה, האלכוהול עושה את שלו, ואני ונמרוד נצמדים.
זה לא שאף פעם לא נצמדנו ככה.
אלא שהפעם זה היה קצת יותר מידי, ולא בצורה הפיזית.
הדר קמה, שמה את "Don't Speak"  של "No Doubt"   ברקע.
נמרוד מושך אותי אליו ומצמיד, מחבק, רונה כבר מזמן הלכה, אני
מסתכלת לו בעיניים, נשמע מופרך קצת, אבל באמת שכמעט בכיתי, כל
כך רציתי שזה יהיה אמיתי ולא תחת מסכת אלכוהול.
הוא מחייך אלי, כי הוא יודע שאני אחייך בחזרה.
ומנשק.
ועוד פעם.
ואז מפסיק.
ומתרחק, מסתכל עליי במבט מוזר.

יומיים אחרי זה ישבנו על הברזלים מול הבית שלי והבטחנו שזה לא
ישנה כלום.
אנחנו אחים, לא יעזור כלום.

אני חוזרת הביתה, נשכבת במיטה, מפעילה את הווקמן
אני מחייכת.
נמרוד יודע שאני תמיד אהיה כאן בשבילו, תמיד אפתור לו את כל
הבעיות והתסביכים שהוא יוצר לעצמו, שאנחנו מבינים את השני גם
בלי מילים, שמספיק חיוך או חיבוק והכל נשכח, ואני יודעת שאם
אני אצטרך הוא יטוס בחזרה מהודו אם רק נשברה לי הציפורן, והוא
תמיד יצליח להוציא אותי מכל מיני ביצות שאני נוהגת להתקע בהן,
ושסיגל יש רק אחת, ושרונה, ורותם, ומעיין, וקרן, ושירה יש אלף.


אבל עכשיו, נמרוד בבית שלו בטח מתקשר לרותם, ורק בזה שהיא
תרגיש אותו, ואת החיוך שלו, ואולי גם את העצב שלו בצד השני של
הטלפון, היא תגיד "ביי ביי" לטייס השרירי, ותגיע אליו עוד
היום.

ואני?
אני שומעת "Don't Speak"   דרך האוזניות.
ונרדמת כמו תמיד.
לבד.