לאורך הים יש גללים,
יש גללים.
וערימה של גופות על המזח.
לאורך הטיילת הפנסים דולקים
ואפשר לראות את הדם,
ואתה מרגיש שאתה הפגר הכי אדיש בעולם.
את קרה כמו מאפרה,
ואני לא נושם פתאום,
איתה זה תמיד ללכת נגד הרוח.
אף מכונית לא עוברת, חוץ מאמבולנס,
גשם שוטף את העיר.
הרוח מייללת את "אל מלא רחמים"
הפרחים עומדים דום ליד הארון,
החברים דופקים את הראש בקיר המסדרון.
הדייג מקנח את אפו.
באבולפיה מכינים נרות נשמה,
הרברס סמואל כותב שיר קינה.
ילדה קטנה אוחזת ביד אמה הכרותה,
צוחקת בקול פעמוני כנסיה .
צלב גדול ובוער
ממריא מעל הים הסוער.
הציבור התעוור,
אלוהים משקר.
איכשהו יש לי תחושה שבקרוב השידור החוזר.



( בין היתר בהשראת "נגד הרוח" של שלום חנוך)