קמתי בבוקר, זה היה כבר קרוב לצהריים, אבל מה זה משנה בעצם, זה
היה עוד יום חם, אבל לא סתם עוד יום.
לא ידעתי מה לעשות עצמי באותו היום, קמתי מיוזע אחרי עוד לילה
לבן וחיכיתי שמשהו יקרה עד שאמרתי לעצמי, שמשהו סתם לא יקרה,
אני חייב להביא אותו אליי.
אז קמתי והלכתי לשירותים, שטפתי את הפנים והתחלתי לחפש את
עצמי, ולא מצאתי אותי בבית.
אז יצאתי לרחוב, להגיד על רחוב שכזה שהוא לא בדיוק הומה אדם זה
כמו להגיד שבאנטרטיקה קצת קר, כלב לא הלך ברחוב שלי, אפילו
הכלב הזקן של השכנים החליט שמשעמם מדי בחוץ וחזר הביתה, אבל
אותי הם לא ישברו, אז יצאתי לכביש המהיר והתחלתי ללכת בלי לדעת
לאן.

חיים הגיע לעבודה, התיישב על כסא המנהלים שלו עם כוס הקפה
מהבית קפה שמתחת לבנין המשרדים המפואר שלו והתיישב על הכסא,
מחשבות רעות עברו לו בראש, בשביל זה למדתי משפטים כלכך הרבה
זמן, יש יותר מדי עו"ד במדינה הזו, אז אין עבודה לכולם.
חיים הסתכל בעיתון וכמו כל בוקר היה קורא את כולו מההתחלה עד
הסוף, בלי לפספס שום כתבה ושום תמונה, אולי מישהו שם צריך
עו"ד, אולי הוא ימצא שם את התשובה שהוא מחפש, ואולי סתם זה
יעביר לו עוד יום.
עוד דף ועוד דף, שום דבר מעניין, פתאום הדלת נפתחה ויוני נכנס
עם ארגז בידיו, חיים המופתע כמעט ושפך את כוס הקפה החם על כל
השולחן, "מה זה?" שאל במהירות,
"זה? מה שדיברנו עליו לפני כמה ימים, ביקשת - קיבלת".
"טוב, תניח את זה כאן ואני אסתכל על זה מאוחר יותר, אוי אני
חייב לזוז, יש לי פגישה בתל אביב בעוד שעה".
"יאללה סע מהר, שמעתי שיש פקקים".
חיים לקח את העיתון אית ורץ מהר אל המכונית, נכנס לרכב, לחץ על
הגז ונסע לפגישה.

עברו עשרות מכוניות מעבר לראשי, כל אחת מאיימת להעיף אותי
מהשוליים,הנה מכונית אחת אדומה, גג נפתח, גלגלי מגנזיום,שנת
2004 והיום בכלל אנחנו עוד ב2003, ובתוך המכונית היה אדם
בלונדיני,על היד שעון רולקס נוצץ ובארנק שלו יש תמונה של בחורה
מדהימה, דוגמנית צמרת.
אמרתי לעצמי "אני רוצה להיות כמוהו".
המכונית האדומה עצרה לידי, הרוח החזקה העיפה את הפיאה
הבלונדינת מעל ראשו המקריח של הנהג שפתח את הדלת שהחל לרוץ
אחריה, נכנסתי למכונית וחשבתי, מה יקרה אם אני אעשה סיבוב, מה
כבר יכול לקרות?
אז נכנסתי לרכב,בדיוק צלצל הטלפון בדיבורית, זו הייתה המזכירה
של הנהג, "שלום" היא אמרה.
"שלום" עניתי בקול גברי ומבוגר.
"חיים, היו פה אנשים מהמשטרה, הם באו עם צו ומצאו את הקופסא
הזו שיוני הביא לך בבוקר, לא ידעתי מה להגיד להם, חיים אתה
איתי?"
ברחתי משם הכי מהר שרק יכולתי, הגבר המקריח הספיק לחזור לאוטו
וכששמע על מר גורלו החל לבכות דמעות של תנין, הוא נשבר וסיפר
למזכירה שלו שאת התמונה בארנק הוא גזר מהעיתון, שאין לו חברה
כבר 14 שנה והוא כבר בן 45 והוא מפחד ללכת לכלא.
מרוב הדמעות, הגבר המקריח אפילו לא שם לב שנעלמתי, הוא לא שם
לב שנכנסתי לו לאוטו, הוא גם לא שם לב בכלל שלקחתי איתי את
התמונה של חברה שלו, הוא ימצא כבר תמונה אחרת להוציא מהעיתון.
החלטתי להמשיך ללכת בשולי הכביש, והגבר המקריח כבר נסע ועקף
אותי.

אבי כבר עובד מחצות, כל היום במשאית הגדולה הזו, הוא לא ידע מה
לעשות עם עצמו, אבל אין לו ברירה,
הילדה הקטנה שלו מקיאה כבר חודשיים, כל יום, ומישהו צריך לממן
את כל הבדיקות והתרופות שנותנים לה,
וגם הוא לא בריא כלכך, הוא מזמן שכח איך נראות כפות הרגליים
שלו, הכרס שצמחה לו שם כבר מסתירה אותן שנים, אבל מה לעשות,
קשה לשמור על דיאטה שאתה כל היום יושב במשאית וזולל מה שיש לך
ליד היד, היום הזה היה ארוך מדי בשבילו, מאז חצות הוא לא נח
לרגע, נוסע על כביש אשדוד-ת"א הלוך חזור, מוריד פה סחורה,
וחוזר לקחת עוד, כמו שעון שמסתובב סביב עצמו חוזר לאותה הנקודה
בדיוק, ככה הוא והמשאית שלו, נוסע וחוזר, נוסע וחוזר.
אשתו כבר התקשרה אליו משמונה בבוקר אולי עשר פעמים, הילדה שוב
הקיאה והילד לא רוצה ללכת לבית ספר היום, הוא אמר שיש שם איזה
ילד שכל הזמן לוקח לו את הסנדוויץ', והוא מפחד להתעמת איתו,
אבי כבר השתגע מלחשוב על הבעיות שלו, אז הוא שם את הקסטה של
אבי ביטר בטייפ ונתן לבעיות של אחרים קצת להיכנס לו אל המוח,
זה נחמד לשמוע שגם אחרים רוצים למות.

המשכתי ללכת בשולי הכביש, שפתאום שמעתי מאחוריי צופר של משאית,
"ג'ינג'י! מה אתה עושה כאן באמצע הכביש,אתה משוגע?"
"אני? לא קוראים לי ג'ינג'י" עניתי לו.
"זה בסדר , ואני לא קראתי את הספר, אתה צריך טרמפ לאן שהוא?"
"לא, אני סתם מטייל, הולך לשם, הולך לפה".
"גם אני, במסלול קבוע, כל יום, בוא תעלה".
אז עליתי, לא היה לי משהו טוב יותר לעשות, במשאית היו זרוקים
המון שקיות של בייגל'ה, האלה הארוכים המלוחים, אני אוהב
בייגל'ה, "אפשר?" שאלתי בנימוס כאילו שעליתי לכרכרה המלכותית
של המלכה אליזבת' השנייה.
"חופשי אחי, יש מספיק בייגלה במשאית הזו להאכיל מדינה שלמה
באפריקה".
אז פתחתי עוד שקית, המשאית הייתה מלאה בתמונות של ילדים, בת
ובן, תמונה אחת מפורים, הילד היה מחופש להארי פוטר עם הברק על
המצח והכל, והילדה התחפשה לטינקרבל, בתמונה אחרת הופיעה גם
אישה מבוגרת, האמא שיערתי לעצמי, על איזה חוף שנראה כמו אילת,
הם נראו מאושרים.
"חמודים הילדים שלך" אמרתי לנהג.
"תודה, אבל רק דאגות מביאים ילדים, תאמין לי, אני כאן במשאית
כבר מחצות ורק דאגות עולות לי בראש, הילדה הקטנה שלי חולה כבר
חודשיים, כל היום מקיאה, לא מסוגל להכניס כלום לפה, והילד -
הוא פשוט רך מדי, לא כמו אבא שלו".
"אני בטוח שהוא יגדל ויהיה טוב כמעט כמו אבא שלו, ויאסוף זרים
שהולכים בשולי הכביש המהיר".
"אולי, טוב תשמע אני צריך להוריד פה כמה ארגזים של בייגל'ה,
ואז אני חוזר לכביש המהיר וממשיך לתל אביב, זה ייקח לי איזה
חצי שעה ככה, אתה רוצה לחכות?"
"לא, אני אמשיך ללכת, דווקא נראה לי נחמד להמשיך".
אז המשכתי לצעוד, חמוש בתמונה של בחורה יפה ושתי שקיות
בייגל'ה.

כבר שעתיים וחצי שאני הולך לי לאורך הכביש המהיר, זה היה יום
מוזר, חשבתי שאני רוצה משפחה וילדים וגיליתי שיש גם בזה צרות,
חשבתי שאני רוצה מכונית מדהימה וחברה יפהפיה, אבל גם שם יכולות
להיות תקלות, אז מה אני מחפש פה בעצם, פתאום הגעתי לפקק, פקק
ארוך של מכוניות, מהרדיו הפתוח של אחת המכוניות שמעתי בגלגל"צ
שהייתה תאונה במחלף מסובים ויש עומס בשני הכיוונים,
אז המשכתי ללכת, מחלף מסובים היה די קרוב אליי, ורציתי לראות
מה קורה, זה היה מחזה לא יפה, מכונית אדומה מעוכה לגמרי תחת
משאית גדולה, המון המון בייגל'ה ארוכים כמו שאני אוהב מפוזרים
על כל הכביש, המשאית התהפכה, החלונות נשברו, האמבולנסים יללו
בכל האיזור ופאה בלונדינית התעופפה לה ברוח לעברי, עקבתי אחריה
וראיתי איך היא עולה ויורדת בשמיים עד שפתאום היא נעלמה ממני.
צלצול מוזר של אופניים נשמע מרחוק, הצלצול התחזק והתחזק, עד
שהסתובבתי לאחור וראיתי בחורה מקסימה, לא בלונדינית, לא אחת
שתמצאו על מסלולי האופנה, היה לה יופי פשוט כזה, חיוך מלא
שיניים ומלא אהבה, והיא נראתה רגועה כלכך, ואני רק רציתי לדעת
למה היא כלכך מאושרת.
"היי" קראתי לעברה.
"שלום, רוצה לבוא איתי?" היא שאלה.
"לאן?"
"לא יודעת, רחוק מכאן, רחוק מכל עשן המכוניות, מכל התאונות,
מכל הרעש וההמולה, בוא איתי".
אז עליתי על האופניים שלה ונסענו, לא יודע לאן.