השעה היא שעת צהרים. הרבה נקניק אכלת היום, ילד.
אתה שב אל הבית שבקצה הרחוב, איפה המפתחות? איפה המפתחות?
אתה מנסה את הסגול, מנסה את הכתום. הרבה נקניק אכלת.
אתה ידעת שזה היה הירוק. ידעת ושכחת, הודות למכתב שהשתלשל לך
מתחת לדלת המשרד. המעטפה עדיין חתומה, דחפת אותה בכיס הקטן של
התיק, בין דפי התקציב לבין כדורי האספירין.
ילד, תסתכל על עצמך, אתה אבוד.

אין הודעות בתא הקולי. אין דברים למרוח על הלחם, אין לחם.
אתה משוטט בחוסר נחת: סלון, מטבח, שירותים, מטבח. איפה החתולה
שלך? איפה החתולה שלך? כבר מזמן לא ניקית את השידה של
התקליטים, מזמן לא שמעת תקליטים.
רק נקניק יש לך בראש, רק נקניק יש לך בפה.

'לקנות לחם' כתוב על הפתק המוצמד למקרר. ידעת שזה היה הירוק,
ידעת ושכחת, המכתב הזה לא יוצא לך מהראש. הרי אתה יודע מה כתוב
בפנים, אז למה אתה לא פותח? מהמטבח אל השירותים, מהשירותים אל
הסלון -
איפה החתולה שלך? איפה החתולה שלך?

זה בכלל לא מטריד אותך, נכון ילד? יוכבד היא חתולה חכמה, היא
תסתדר לבד. זה בגלל הטבק הזה שאתה לועס, נו מה...
הם יודעים את זה, ילד. הם יודעים.
וזה גם מה שהם כתבו לך במכתב, הם לא סומכים עליך יותר.
ילד, תסתכל על עצמך, אתה אבוד.

מניין לך שהיא בכלל בחיים? יש כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה
אפשרויות. אולי בא אדם לבוש גלימה, עטף אותה בשקית ניילון
והניח אותה באחד מפחי האשפה הענקיים ברחוב. אולי ברגעים אלה
ממש, היא מייללת ומייללת, מזיעה בתוך שקית הניילון, נאבקת על
שאריות החמצן האחרונות, נחנקת ילד, היא נחנקת! ואתה? אתה לא
איש של אפשרויות, אתה איש של אפשרות אחת - ומבחינתך, יוכבד
מטיילת בחצר, אוכלת דשא ומקיאה. זה מה שחתולים עושים כדי לפתור
בעיות במערכת העיכול.

זה הכל בגלל בלוטות הטעם. אתה יודע את זה, הם יודעים את זה.
אתה כבר לא ילד, ילד. חושייך התקהו, לשונך מחוספסת. איפה אותה
ההבחנה הדקה שניחנת בה בעבר? זו שהייתה מחלצת מפיך צעקת
'רומנית בחרדל' עוד לפני שהנקניק היה מונח בצלחת הבדיקה.
יש כל כך הרבה אפשרויות, ילד: אולי יוכבד רדפה אחרי פרפר, רצה
היישר אל הכביש הראשי, היישר אל גלגלי המשאית של מי-עדן, שעברה
שם כדי לספק לשכנים שלך את שני בקבוקי המים הענקיים האלה.
ויוכבד הלכה לעולמה כי השכנה שלך לא אוהבת מים מהברז.


הטבק הורס לך את הבלוטות, ילד
הבלוטות דופקות לך את ההבחנה, ילד
ההבחנה משבשת את התוצאות, ילד
התוצאות משפיעות על ההנהלה, ילד
וההנהלה

ההנהלה שולחת מכתבים,
ילד.

אתה מתיישב על הכורסא. שולח יד אל הכיס הקטן בתיק.
אתה מעביר אצבע על כדורי האספירין, מגשש אחר המעטפה החתומה,
אתה אוחז בה.
לאט לאט אתה מקלף את המדבקה, לאט. לאט.
היד הרועדת מחזיקה את הנייר המקופל
אתה פותח, לאט, לאט - קיפול, קיפול
טיפת זיעה נוטפת בצד הלחי הסמוקה שלך
אתה יודע מה כתוב שם, אתה יודע מה כתוב שם
הדף נגלה לפניך, האישונים מתרוצצים לכאן ולכאן
ואתה קורא:

'אני רוצה אותך, עכשיו, בשירותים.'