עוד מעט.
ואני אהיה שם, כל כך רחוקה מכאן,
בדממה,
שאם עוצמים טוב טוב את העיניים,
באמת אפשר שלשמוע.
אעמוד אל מול הרי הכלום,
ארגיש את הרוחות החזקות,
אזדקף אל מול תהום עמוקה,
חשוכה,
אפלה,
שהנפילה לתוכה יוצרת הכרות עם הנצח.
מתחת לשמיים הבהירים, שכשקר ושחם,
לא מכבים,
ואף לא לשנייה,
את מיליון האורות שדולקים שם.
ואין שם אף אחד,
מקום שנברא בשבילי.
ומדהים שם,
ורגוע,
ולבד.
ורק עוד מעט.
אני משתוקקת להגיע.
וכל כך מפחדת.
מהשלווה,
שגורמת לחשוב
עמוק
ואז אהיה
ממש,
אבל ממש
לבד.