"איזה חמודה!"האשה ברחוב מחייכת, מביטה במבט נבוך בעגלה. "ילדה
חמודה כל כך יש לך", היא מלטפת לה את השיער הדליל, החום, ביד
נוקשה ונרתעת ובזהירות, כמו לכלבלב, ומחייכת שוב.
אילן לא מחייך. לך תספר לה על הלילות בלי שינה. לך תספר לה על
הקולות המוזרים, המבועתים של עדי בוכה במעין צרחה שקטה, בקול
דק ומתמשך כיללה המוציאה אותו מן הדעת, שפתיה חסרות מילים.
ילדים כמוה לא יוצרים מילים עד גיל מאוחר מאוד. (ב"אילנים",
בית הספר שלה, אוהבים אותה מאוד. אומרים שהיא צוחקת כל הזמן.
שמה לא צריך מילים. עולם שקט של ילדים שנזקקים רק לקולות
ולהברות.עולם שלם של עובדים שמבינים אותם). האשה צוחקת עכשו
צחוק מאולץ, קפוא. מתעניינת בת כמה היא, החמודה.
שמונה, הוא אומר בלי את הראש, וקוראים לה עדי.
האשה משתתקת . נסוגה בזהירות. שתלך. הוא ממשיך עם העגלה הכבדה,
המיוחדת ברחוב הצר. לך תספר.
לך תסביר להם מה זה לראות את כל בני הגיל שלה גדלים, מתפתחים,
מתמלאים ונעים בחלל בתנועות היפות, המושלמות של ילדים בריאים
ועדי יושבת ומביטה. לך תספר על הצביטה הכואבת בתוכך לראות אותם
מגיעים לכיתה א, הילקוטים הראשונים, הדיבור המהיר השוטף,
החיבוקים...
מה היא יודעת על זה שלהאכיל את עדי בבוקר לוקח שעה שלמה
ובצהרים שעה וחצי ובערב שעה או שעתיים, תלוי אם יש לה מצב רוח
טוב או לא. כפית אחרי כפית. הסבלנות מבקשת לפקוע. כפית אחרי
כפית.  תמשיך, לאט. אל תתעצבן. תן לה ללעוס.היא לא יכולה אחרת.
כפית אחרי כפית. היא תגמור בסוף, מוכרחה.
ואז המקלחת. ההפשטה העדינה, בזהירות, בלי להכאיב. ילדת חרסינה.
ידיה המשותקות אינן נעות. להוריד שרוול אחר שרוול. להיזהר.
להשכיב על המשטח המוגבה, המיוחד ולכוון את הזרם בזהירות. עדי
צוחקת כשהמים נוגעים בגופה. לשטוף. לסבן. אל תכניס לה לעיניים
סבון. לחפוף את השיער החום בהיר, הדליל.לך תספר. להשכיב אותה
לישון , לכסות בשמיכה. להניח אותה על ברכיך, לספר סיפור שהיא
ממילא איננה מבינה, רק נהנת מהטון, מהיחס. לחכות עד שתרדם.
ילדה חמודה.לך ותסביר להם כמה.
בשתיים עשרה בלילה עדי שוב מתעוררת מחלום רע, בוכה בבעתה.
היבבה הדקה, החותכת שוב ממלאה את כל כולו. אני לא יכול כבר זאת
הפעם השלישית הלילה הוא אומר לאשתו,תיגשי אליה,תגשי.
היא לא משתתקת. רוצה אותו. עולמה הקטן, הצר, השקוף מלא עד אימה
בפחדים. מה קרה, עדידוש.זה הוילון שעף ברוח? החושך שמתחת
למיטה? לכי לישון, חמודה. אבא עייף. בבקשה תישני.
למה את אפילו לא בוכה כמוהם. למה הכל שונה כל כך. איפה את
נמצאת, עדי. איפה איבדנו אותך.למה את בוכה. אנחנו פה ואוהבים
אותך. לא קרה כלום. די, תחזרי לישון. אבא עייף מאוד.
בבקשה.
בבוקר קם מוקדם. היא אוכלת לאט לאט, מסתכלת בו ומחייכת.צוחקת.
מנגב את הרצפה המלוכלכת. שיהיה. היא צוחקת שוב.מקסימה שלי.
איך אפשר לוותר עליך, עדי שלנו. חמודה.