הוא חזר.
זמן רב שהדחקתי אותו, אבל עכשיו, הוא חזר.
אותו חלל עמוק שנפער בבטני,
מאיים לשאוב לתוכו את כל כולי.
אותו הריק, שרק דבר אחד ימלאו.
אך הדבר איננו,
ובמקומו רפלקס ההקאה הכל כך מוכר.
בגללי? בגללה?
תולדותיו אינן ידועות.
הוא כאן מאז שאני זוכר את עצמי,
כאן, מאז שאני זוכר אותה.
מזגו של החלל הפכפך,
לעתים הוא עושה עצמו נעלם,
ובמקומו תחושת אושר חולפת,
זמנית, והפכפכה עוד יותר.
ואז, חיוך קטן, או גב מופנה,
משפט שנוסח באופן קצת שונה,
הרמז שנעלם, ועמו התקווה,
והחלל, הריק, חוזר חזרה.
על החנק בגרון כבר התגברתי,
ולהקיא, מעולם לא הצלחתי.
הקיבה מתהפכת לה, כאילו העירו אותה משינה,
ומתוך היאוש, רק משפט אחד עולה,
ציטוט של הקיסר הגדול:
"באתי, ראיתי, כבשתי".
כן בטח. |