אבן מתגלגלת במורד המדרון, ונוחתת בקול בתחתית.
אני מסיב את מבטי, ורואה יעל מטפס במעלה המצוק.
מאחוריו, משפחתו הקטנה מתחילה להתגלות.
הנה עוד אחד, ואחריו עוד אחד.
הנה האם מדרבנת את הקטנים הלאה.
אני שוכב על מדף הסלע, מתייבש בחומה של שמש של תחילתו של יום.
מתחתיי הגב, מי השטפונות האחרונים של שבוע שעבר ניקוו בו, קרים
ומרעננים.
זה המקום שלי.
רק שלי.
שלי ושל משפחת היעלים השכנה.
שלי ושל הסלעית שחורת הכנף שנחה עכשיו על ענפי השיטה.
שלי ושל השיטה העתיקה נותנת הצל שעומדת באפיקו של הנחל.
כשאני מטפס על מדרגת הסלע, כשאני מרגיש את הרוח הלוחשת באוזני,
אני יודע שהגעתי הביתה.
אני עובר את עיקול הנחל, מקשיב לאבנים הדוממות. הדממה הרחבה
המשתרעת לכל אופק מספרת לי סיפורי בראשית.
מחשבותיי שוקטות וחושיי מתחדדים.
אני מאט את הקצב.
השמש קופחת מעל ראשי, צובעת את צווארי באדום.
יש יופי במקום הזה. יש שלווה בעוצמה הזו. בתנאים הקשים.
ההרים הצהובים מתנשאים מעליי, מסירים את הספקות וההרהורים
האחרונים מלבי.
אני מטפס במעלה הנקב, מתרכז בנשימה.
נפתח באטיות לנוף שמסביבי.
הרוח הקלה מביאה אליי אויר קריר ממקומות אחרים.
מתיישב על זיז סלע, אני שותה מהמים.
הואדי פרוש מתחתיי.
פעם זרמו פה מים.
פעם כל הואדי הזה שטף.
השטפון השאיר כמה שרידים. הבולדר הזה, חלוקי הנחל העגולים. מי
הגב הקרים.
ההרים האלה.

כל חודש אני חוזר לכאן.
מטפס על מדרגת הסלע, עובר את עיקול הנחל.
רוחץ במימי הגב הקר.
משתזף בחומה של השמש.
נפעם מהוד ההרים.
תוהה על מקורו של הנחל.
כל חודש אני אוהב את המקום הזה מחדש.
מחדש את אהבתי.
מיישם אותה.

כל חודש אני מתיישב בצל השיזף הדוקרני, שותה תה מרווה משובח.
כל חודש אני מביט בשמי הלילה עטורי הכוכבים,
שוכב בשק השינה תחת כיפת השמיים.
המחשבות אחרות פה.
מתאימות את עצמן למקום, לשלווה הדוממת, לשקט. לעוצמה.
לעדינות.
יש גם עדינות במקום הזה.
יש כאן רוגע.
כאן גם נפשי הטרודה מוצאת מנוחה קלה.
יש כאן צניעות.
ואולי זה לא נכון לנסות להלביש את המקום בשלל שמות?
אני אוהב את המקום הזה.
אני חוזר אל המקום הזה, כל חודש מחדש.

כל חודש אני נענה לקריאה.
נכנע לתשוקה המייסרת.
לשכב בצילו של עץ.
לשבת ליד המדורה.
לטפס לפסגת ההר ולצפות ממנה.

כל חודש, מחדש.