[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אני מרגיש בן 90 + היום",  הוא פלט לידה כאשר הוא שכוב על הגב
על מצע של עשב בתוך קרחת היער שהם מצאו לעצמם, "בן 90 ולא יום
אחד פחות" הוא המשיך ממתין לתגובה ומשלא באה אחת כזאת החליט
להסביר את עצמו "בן אדם ממוצא מתחיל את היום בשעה 7 בבוקר אולי
מקסימום 7 וחצי ורק אני קם כמו אדיוט כל בוקר יחד אם התרנגול
הארור בשעה 5 וחצי ולא דקה מאוחר יותר" השתתק לרגע לראות אם
היא תגיב אולם השקט מכיוונה לא גרם לו להשתתק גם כן אלא רק
הוסיף "אני מרגיש כמו אחד שצריך כבר למות, את מבינה? אחד שכבר
עבר הכל בחיים שלו, אחד שאין לו יותר כוח להמשיך ולגלות דברים
חדשים, אחד כזה...  אחד ש..   נו איך אני אסביר לך, אחד זקן
כזה שאין לו יותר מטרה בחיים , מהסוג של אילו שרוצים למצוא את
השיש הקר מעליהם, את מבינה, אני מרגיש כמו לפחות בן 90 היום
ואולי יותר" השתתק שוב  מבחין שהיא עד אותו הרגע לא הגיבה
אפילו פעם אחת, "נו מה. אין לך מה לומר?" שאל לכיוונה עדיין לא
מסובב את הראש.

שיעול צרוד נשמע לידו ושוב שקט, הוא הסתובב לכיוונה מביט בה
בקמטים, בשיער השיבה ובחולצה הישנה שהיא לבשה, הוא התרומם מעט
ואז הבחין שהיא נרדמה "למה לא? אני מדבר ואת ישנה, כל מה שאת
יודעת זה רק לישון ולישון, כל יום עוד כדורים, פעם צהוב פעם
אדום ולפעמים גם הרבה צבעים שיהיה זה בטח לא יכול להזיק, בת 83
את ואני שנה אחריך 82 שנה על האדמה הזאת ובלי תלונות כמעט, אבל
מה עכשיו הגיע הזמן לפרוש, הגיע הזמן לתת לדור שלנו לחלוף
מהעולם ,להפוך לזבל לאדמה שממנה יצמחו אחרים."
הוא התרומם מהשמיכה שהוא פרס רק כמה דקות קודם, מביו לכיוון
צמרות העצים, "מי היה מאמין שאני הוא זה ששתל אתכם? מי היה
מאמין שפה בדיוק לפני 50 שנה היו ביצות אם יתושים   ואני
והחברה היינו מתווכחים מי עקוץ יותר, מי היה מאמין ששנה אחרי
שהתחלנו לשתול פה את העצים אני הבאתי את הבן הראשון שלנו לפה
כדי שיראה מה היה לפני ויזכור, לעזזל 50 שנה מי היה מאמין".

הוא החל ללכת מביט באישה הזקנה ששכבה על הרצפה מנסה לחוש את
העשב בשתי ידיה וחולמת חצי בשינה חצי בהקיץ אם עיניים חצי
פתוחות, השביל העתיק היה מוכר לו כמו כף ידו , הוא זכר את
הפעמים הראשונות שהוא הגיע לשביל הזה, אפשר היה לומר שאז אפילו
השביל לא הכיר את עצמו, הם פילסו את הדרך הזאת בין העצים ובין
העשבים הגבוהים, הוא זכר את הסרפדים שצרבו בכל הגוף ואחר כך
היא הייתה מורכת לו משחה על הגוף בשביל שזה יירגע ואז הם היו
נשכבים על איזו פינה ומתחבקים יודעים שהעולם שייך להם,  הם היו
חדורי מוטיבציה יודעים שהם בונים דבר שנשאר בונים יער שלם על
איזור שלא היה בו כלום, והדמעות שלהם בכל פעם שהם היו גומרים
עוד חלקה, מתי בפעם האחרונה הוא בכה על משהו? מתי בפעם האחרונה
הוא הזיל דמעה, אפילו בבית הקברות הוא כבר לא בוכה , רק זוכר
את כל מי שהיה אתם, חבורה  עליזה של צעירים בנפשם וברוחם, הם
היו רצים וקופצים ומתנים אהבים בין העלים הקטנים, ובן השתילים
הצעירים, הם היו נפגשים ביער הצעיר מדי יום ביומו שומרים עליו
מטפחים אותו , דואגים לו, והוא היער החזיר להם אהבה וגדל והצל
על ראשיהם וראשי ילדיהם מהשמש הקופחת בימים חמים, השביל המשיך
עמוק לתוך היער אולם הוא נעצר מביט לאחור, היא עדיין שכבה שם
כמעט ללא תנועה, כבר שנים שהם ביחד מי יודע אולי 60 אולי יותר
,שני צעירים ברוחם אולם זקנים בגילם, הם תמיד היו הלצים בחבורה
ואומרים כי זה מה שהחזיק אותם אחרונים, היא תמיד הצחיקה אותו
עוד כאשר הם נפגשו, הוא הבן של הנפח היא הבת של האופה.

בפעם הראשונה הם נפגשו כאשר היא הייתה לבנה לגמרי מהקמח והוא
שחור כלילה מהפיח והלכלוך, הם הבחינו אחד בשני בתוך הישוב הקטן
והדל שלהם ולא יכלו שלא להיעצר ולצחוק,  אנשים תהו מה קרה לשני
הצעירים שעומדים באמצע הרחוב וצוחקים מצביעים אחד על השני ורק
הם הבינו רק הם יכלו לראות את האמת שמאחורי הלכלוך, עוד באותו
היום הם נפגשו באחד המחסנים, ובפעם הראשונה הביטו אחד בשני,
היא סיפרה לו כבר פעם שמיד זה קרה לה המבט הראשון הנגיעה
הראשונה הנשימה הראשונה והיא נתפסה בו ולא יכלה להשתחרר לעולם,
היא אמרה לו כי היא ידעה שהוא יהיה עתידה אם ירצה בכך או שלא
והיא תהיה עתידו, הוא לא יכל לספר לה כי גם אצלו היה אותו
המצב, אותה התחושה, אותו המגע הנגיעה הרגש שבאיזה שהוא מקום
לחש לו שהיא שלו ירצה או לא ירצה, היא שלו והיא אתו, והם נפגשו
ונצמדו ומאז לא ניתן היה להפריד אותם, והוא זכר איך  היו
בורחים לגבעות שמסביב לישוב הקטן ומטיילים שעות מבחינים תמיד
במה שאיש לא הבחין, הם יכלו לחקור נמל או נמלה שעות בזמן
שאחרים היו קוראים להם לראות נסים אחרים,  הם היו שוכבים על
הגב בגבהות ומלטפים את העשב מרגישים את השמש מכה בהם ומתאהבים
בכל פעם מחדש,ואז היו מביטים אחד בשני ונזכרים וצוחקים, והצחוק
היה מתגלגל על הגבהות ואנשים היו תמהים מה הוא הדבר, והיו באים
ושואלים אותם, אולם הם שתקו, הם מעולם לא סיפרו כי ידעו שאיש
לא יבין , שאיש לא יצליח לצחוק רק כי הוא מאושר ולא כי דבר
הצחיק, אז הם למדו לספר סיפורים ומשכו להם כהל רב בשעה שהיו
ישובים בגבהות, ויום אחד הוא החליט כי הגיע הזמן לעשות מעשה,
והיא הצטרפה ויחד הם הקימו אותו את היער, הם וחבריהם, ואתה
השנים חלפו, הצחוק הנפלא כמעט ולא נשמע, והזקנה והכאב והאימה
והפחד הגיעו.

הוא לא הרבה להתלונן, לא שלא היה לו על מה אבל הוא לא האמין
שזה יכול להועיל וגם היא חייתה באותה הצורה, הם בכל יום היו
מתעוררים ומגיעים לקרחת הזאת, בכל יום הוא היה פורס את השמיכה
והם היו נשכבים על הקרקע מביטים נזכרים ולפתע ביער היו נשמעים
קולות נוספים , הצחוק הזך ביותר בעולם היה נשמע שם בשעה ששניהם
היו צוחקים ביחד, צוחקים לחיים, צוחקים לכאבים, צוחקים למוות
מול העיניים, ואז שניהם היו נרגעים, היא הייתה נרדמת והוא היה
קם, מטייל פה ומטייל שם, אולם לא מתרחק , שומר עליה דואג לה,
מלטף אותה בעיניו ממרחק...

הוא חייך כאשר התקרב לכיוונה, הטיול שלא שוב נגמר , הוא כרגיל
לא התרחק, שומר עליה, והיא עיניה חצי עצומות אם חיוך אמיתי של
אושר שכובה על הקרקע נראה כאילו מתה אך מרחוק נראה שהיא נושמת.
הוא הגיע אליה התכופף מרגיש כל שנה מחייו מלטף אותה ברכות,
"בואי צריך ללכת" לוחש לה והיא פותחת עיניה מביטה בעיניו
"תבטיח לי.." היא אומרת " תבטיח לי שתישאר איתי עד הסוף, תבטיח
לי שלא תרגיש כמו בן 90 איתי אלא כמו בן 20,  תבטיח לי שתמשיך
לחייך כל עוד היער פה , כל עוד העצים חיים והעשב מוריק, תבטיח
לי, תבטיח לי שתחיה איתי כמו שהבטחתה על 120 " היא מביטה עליו
שוכבת עדיין על הקרקע  מושיטה לכיוונו ידיים.

הוא הביט בה בולע את הרוק שנצבר לו בתוך הפה, מחייך  לכיוונה
וצוחק, וצחוקו מתגלגל לתוך היער והיער בתגובה מחזיר לכיוונם הד
של צחוק נוסף, והיא מצטרפת אליו בצחוקה והרמוניה שלמה מופיע
ביער בזמן שהוא יורד על ברכיו , מתאמץ שלו להראות את הכאב,
והיא רואה את המאמץ בעיניו וממשיכה לצחוק בקולה מצטרפת אליו,
כאשר הוא נצמד אליה ונושק קלות לשפתותיה, ואז דממה ונראה כי
היער עוד מחזיר להם הד של קול צחוק , והאושר ניראה בעיניה,
והאושר נראה בעיניו, ודמעות קטנות שלא מחליקות על לחי סדוקה
ומתנגשות בשלה.

והטקס נגמר, הזוג כמו בכל יום מתרומם מהקרקע , עוזר אחד לשני
חש בעצמותיו, והוא מרים את השמיכה, והם הולכים מחובקים נותנים
ליער הצעיר - הזקן להביט בהם...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין ערבים, אין
פיגועים, אין
סיבה להצביע
פרס.

הגורו יאיא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/01 15:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה