נכנסתי בדלת הזו שלך, צבע מתקלף והמשקוף עוד רגע נופל, הדלת
חורקת בצליל מחריש אוזניים, ואני מתקדמת. חיוך נבוך וחיבוק.
ככה זה עובד עכשיו. בעצם למעשה אולי זה ככה עבד תמיד, פשוט עם
קצת פחות רגש. כי דרך חיבוק אפשר לקרוא בן אדם ואפשר לקרוא
רגשות, ואני למדתי לקרוא אותך כמו שצריך. ואתה בוהה בי במן מבט
כמו שבהית בי לפני שהחלטת את כל ההחלטות הלא מובנות האלה. ואני
שוב מחייכת, מנסה להבין מה באמת קורה פה ולמה ההגיון שלך כל כך
לא הגיוני. ואתה מתעקש לחיות במן סרט אחר, מתעקש להבין את
המציאות באופן מוטעה ומתעקש לחיות על פי הרגע. זה לא עובד. ולא
יעבוד, למעשה זה לעולם לא עבד. השתיקה הזו עוד תהרוג אותי.
ואני מנסה, אני רוצה רק לצרוח עליך, לזרוק עליך את הגיטרה הזו
שלך, להגיד לך ללכת לעזאזל ולהגיד לך שנפגעתי, להגיד לך שאני
מרגישה כל כך הרבה, ולהגיד לך שהחיים פתאום נראים לא משהו
בלעדיך, למרות שאתה עדיין פה. אני לא אומרת את כל זה. אני
עוצרת את עצמי ולוקחת נשימה עמוקה. נושפת. מחייכת. הכול כמו
מתוכנת. בזמן האחרון בכלל מישהו אחר שולט בחיים שלי ומשחק יותר
מדי בחוטים. איזה סדיסט שנהנה מזה. אתה מתיישב לידי ומסתכל
עליי שוב במבט הזה שלך, אני לא אוהבת שאתה בוהה בי ככה. אני לא
אוהבת שאתה בולע רוק לפני שאתה אומר דברים ואני לא אוהבת שיש
שקט. כי השיחות שלנו תמיד זורמות. אתה מהסס לרגע ומחזיק בידי,
אני מסתכלת עליך במבט די תמוה ומנסה להבין, מה הולך פה, מה
קורה איתך, על מה אתה חושב, להיכנס לתוך ראש של בן אדם אחר זה
עניין לא פשוט. כנראה שאני לא יודעת לקרוא אותך כל כך טוב. אתה
מתקרב, עוד קצת, עוד קצת. עוצר קצת לפני שהשפתיים שלנו נוגעות
זו בזו. אני נאנחת ומרגישה אותך כאילו אתה כבר פה. אני מרגישה
את הזרמים בתוך הגוף, בניגוד לכל חוקי הפיזיקה הקיימים זורמים
למעלה, זורמים לכיוון העיינים, מנסים לפרוץ החוצה וכמו מלחמה
פנימית אני מנסה לעצור הכל, והכאב גדול מדי לעיתים, ואתה קרוב
כל כך לפעמים, ורק במרחק נשימה אחת, וכמו הר געש שמחכה להתפרץ,
והלבה פורצת, בסוף נשארת רק בזלת. בסוף הכל מתייבש, בסוף הכל
עובר, בסוף בונים ערים חדשות. אני נעמדת, מעבירה מבט חטוף על
הקירות, צבע מתקלף ועוד רגע הם יתמוטטו, כמו הרבה חלקים בי,
אני מחייכת אליך פעם אחרונה, לא נותר עוד מה לומר. אני יוצאת
מהחדר ושוב מצטמררת מהרעש המחריד הזה של הדלת, אתה חייב לסדר
את זה מתי שהוא, כשיהייה לך זמן. כשתבין אולי שיש אנשים שקשה
להם להתרגל לצורת החשיבה שלך, למה שהורגלת אתה, כשתבין שזה
כואב כשהדלת חורקת, כשתבין שהעולם פועל קצת אחרת, כשתבין שאני
מחכה מעבר לדלת.