אני שוכבת עכשיו במיטה הלבנה והצרה בבית החולים ובולעת את
הדמעות בשקט, לא מגיע לי אפילו לבכות.
כבר ברגע שהתעוררתי הבנתי, לא היו צריכים להגיד לי כלום.
הריקנות הזאת שהרגשתי בגופי הבהירה לי שאיבדתי את התינוק.
אסף מצא אותי מעולפת והביא אותי לבית החולים. הפלה טיבעית הם
אומרים, כאילו שזה משהו לא רציני שאפשר לתקן עם כדור או
זריקה.
ואז הם ממשיכים.
"זה נס בכלל שהצלחת להיכנס להריון", אמר לי איזה רופא שגילו
כגילי ונסיונו בערך כנסיון רופא שקיבל אתמול תעודת הסמכה.
ואז בא המומחה, מזיז את הילדון עם חלוק הרופא ומתיישב לידי
בכבדות. מניח יד אחת על הכרס שלו, יד שנייה על הגליון הרפואי
שלי ונושם בקולות מוזרים.
"אני מצטער, את לא תוכלי להביא ילדים לעולם", הוא אומר ובמשפט
קצר זה הוא אומר לי בוודאות את מה שחששתי ממנו כל חיי.
ואני מבינה למה ואסף מבין ומחוויר, מחזיק את ידי והדמעות
זולגות על לחיו.
אני מבינה שזה מגיע לי, שהבאתי את זה על עצמי, שאני יכולה
להאשים רק את עצמי. אני מבינה שאני מקבלת את התמורה עכשיו על
זה שלפני עשר שנים החלטתי שאני לא מרוצה מעצמי, שאני רוצה
להיות יותר, יותר רזה, יותר יפה, יותר מאושרת, כבר לא זוכרת מה
יותר, פשוט יותר.
אבל הייתי פחות, 25 קילו פחות.
כשאסף דיבר איתי בפעם הראשונה על ילדים התחלתי לבכות, ידעתי
שיש סיכוי שאני לא אוכל ללדת אחרי שהמחזור הפסיק לי לתקופה של
שנתיים וחצי והוחזר על ידי כדורים. ידעתי שקרסו לי יותר מידי
מערכות בגוף בשביל להיות מסוגלת להיכנס להריון וללדת, שהגוף
שלי חלש מידי בשביל לשרוד לידה.
אסף אמר לי שאין לי מה לדאוג, שאני בסדר היום.
ואני לא הייתי מסוגלת לספר לו בדיוק מה עשיתי לעצמי, בדיוק איך
לא נשאר לי שום דבר בגוף שמתפקד כמו שצריך ובדיוק איך אני
מרגישה.
בדיוק איך הרעבתי את עצמי, איך הקאתי את נשמתי, איך הייתי
עייפה כל הזמן, איך אני עדיין עייפה כל הזמן...
אני מרגישה כל פעימת לב שפועמת בקושי רב, כל כאב חד שבא מבפנים
וכמה אני מרגישה ריקה מבפנים, בייחוד עכשיו, יודעת שהגוף שלי
לא חזר למה שהוא היה ולעולם לא יחזור.
אסף אמר שאולי עוד יקרה נס ואם נכנסתי להריון פעם אחת זה יכול
לקרות שוב והפעם עד הסוף אבל אני לא רוצה שהוא יפתח ציפיות.
"אסף" אני אומרת לו ומושכת אותו אלי "זה לא יקרה, נס כבר לא
יעזור לנו פה".
הוא בוכה ואני מרגישה כל כך רע. לקחתי ממנו משהו שהוא רוצה,
בגללי לא יהיו לו ילדים.
לא מגיע לי לבכות, לא מגיע לי אפילו לגדל ילדים, אני אמות אם
הם יעברו את מה שאני עברתי.
והיום, כמה שנים אחרי אני מוצאת כל יום השפעה אחרת שיש לזה על
החיים שלי אבל היום שבר את כל השיאים, לא יהיו לי ילדים.
ואני רק מקווה שאסף לא יכעס עלי, לא יתרחק ממני בגלל זה.
אני שוכבת במיטה בבית החולים ואני מבינה עכשיו.
מבינה שהעתיד היה מונח לי בידיים ואני הנחתי אותו בצד בשביל
חלום טיפשי שהיום אני כבר לא זוכרת אותו כל כך טוב, שהיום כבר
מטושטש כל כך, חלום שלא יגיע לעולם למימוש.