תסתכלי על החול, תביטי.
תראי את גלי הקצף בים שאת כל כך אוהבת, שרק החול יזכור אותם.
תביטי בשברי הצדפות שכל כך אהבת לאסוף שהיית קטנה, ועד היום את
רצה לך, ברגליים יחפות, מחפשת אחרי צדף שלם, עם חור בקצה,
שאפשר להשחיל על חוט שימשון ולתלות על הצוואר. כן, ממש כמו
מזכרת.או קמיע. או ברכה קוסמית. ברכה מהים. כמו שאת אוהבת.
כמו שאת מרגישה.
כמו שאת תמיד רוצה. כמו הפנינה הממוסגרת בשרשרת כסף שיש לך על
הצוואר. זה המזל שלך.
תביטי על עצמך. כל כך עדינה, כל כך רגישה,
יפה כל כך, כל כך תמימה.
הכל יעבור יקירתי, חכי חודש, חודשיים.
חכי אהובתי, והכל יעבור.
סוף העונה כבר קרבה, הסתיו בפתח,
אהבתי אלייך לא תיתום לנצח.
ואת כל כך תמימה, רכה, עדינה,
סופגת ואיכפתית כל כך, כל כך פגיעה.
שלושה חודשים. שלושה פאקינג חודשים
שלושה חודשים עלובים ומסכנים, וכל כך הרבה כאב.
תוך שלושה חודשים, פחות או יותר,
איבדתי כל כך מעט, אבל כל כך הרבה.
בעצם, זה יותר הרבה ממעט.
עונה, רבע שנה, תקופת זמן.
מדהים כמה מילה יכולה להיות סימלית.
יום שני אחד בנובמבר, כמו כל הימים
ולאחר מכן- משמעות אחרת, חסרת חיים.
חבר יקר,לאן הלכת? לאן ברחת כל כך מהר?
פחדת מהאיומים על חייך,
והלכת וחיסלת,בהינף חבל,את עולמך.
הכל יעבור יקירתי, אלו החיים, הם ממשיכים.
אז איך קרה ששום דבר לא עבר אחרי עשרה ימים?
האופנוע החדש שלך הגיע רק אתמול משדה-התעופה
עשית עליו סיבוב אחד או שניים,מלאי גאווה
ואז היתרסקת,מהנסיקה הגדולה אל התהום
ולא חזרת עוד, האופנוע שלך יתום.
הכל יעבור יקירתי, חכי חודש, חודשיים.
חכי אהובתי, והכל יעבור.
סוף העונה כבר קרבה, הסתיו בפתח,
אהבתי אלייך לא תיתום לנצח.
ואת כל כך תמימה, רכה, עדינה,
סופגת ואיכפתית כל כך, כל כך פגיעה.
וחודשים עוברים, והזמן רץ וחולף לו מהר,
והחורף הקשה מישתולל ללא היתר.
ושניים כבר חסרים כאן,
בתוך הלב בפנים,
וישנו הכאב הלאומי גם,
של איש חלל מורכב מרסיסים.
ואז הוא נפל,הגדול מכולם,
בוגר ראשון, הלוואי בוגר אחרון.
שלא נדע לעולם.
והם לא שמים לב,
לנפילתם של הארזים הצעירים.
כי אחד כבר חסר,
ועוד מעט הם יהפכו כבר לשניים.
וביום שלישי קר ונוראי,
סגרירי ושיגרתי ככל הימים,
נפל עוד ארז בינות לרגבים
ארז שהחזיק מעמד למרות היותו נרקב ארבע שנים.
ותכשיט אבד לנו באותו יום,
מבהיק ביופיו,
ואיש לא ידע לאן נלקח,
ומדוע זהו גורלו.
מוקדש בהמון אהבה וזיכרון,
ליוני אפרימוב,
ניב מלץ,
אילן רמון,
אמיר בן אריה,
והגדולה מכולן- עדי הדס.
נוחו על משכבם בשלום.
אנחנו מבטיחים לשמור מכאן. |