היא עמדה שם והסתכלה במראה. לא אהבה את מה שראתה, אף פעם לא
אהבה את עצמה.
למרות זאת היא הייתה עומדת מול המראה שעות ומדמיינת, מסתכלת על
עצמה ומדמיינת איך תיראה עם אף יותר קטן, שיער פחות נפוח.
כולם אמרו לה שהיא יפהפייה, אבל היא לא הקשיבה להם, לא האמינה
להם. היא הייתה בטוחה שהיא מכוערת, כי אחרת למה הנסיך שהיא
אהבה לא הסתכל עליה?
כל הנסיכים והאבירים מהממלכות השכנות באו לבקש את ידה ולחזר
אחריה. כולם, חוץ מהנסיך שהיא רצתה, שהיא אהבה.
היא הייתה מסתגרת בחדרה שבמגדל הגבוה שעות ארוכות ומסתכלת
במראה, מנסה לנחש למה הוא לא אוהב אותה, למה הוא לא נדהם
מיופייה.
לכבוד יום הולדתה ה-19 אביה ערך לה נשף מלכותי והזמין את כל
הבחורים בממלכה.
היא ישבה בכיסאה המפואר וחיכתה שהנסיך שלה יגיע, אך הוא לא
בא.
כל הערב בחורים הציעו לה לרקוד איתם והיא סירבה בנימוס, וחיכתה
שהוא יגיע.
בחצות הוא הגיע, לבוש בגלימה שחורה וארוכה, מסתורי מאוד. הוא
נכנס והתיישב בקצה האולם, רחוק ממנה. היא קמה ממושבה המפואר
וניגשה אליו. כל העיניים היו נשואות אליה ואליו, שלא שם לב
בכלל שהנסיכה עומדת לידו ורוצה להגיד לו משהו.
"תרצה לרקוד איתי?" שאלה הנסיכה והושיטה לו את ידה
הנסיך הפנה אליה את מבטו ולקח את ידה. הם רקדו כמה ריקודים
ביחד ואז, עם זריחת השמש, ברח הנסיך מאולם הנשפים. הנסיכה רדפה
אחריו מחוץ לארמון, אך הוא נעלם.
למחרת פקדה הנסיכה על כל הציידים שבממלכה לחפש אחריו, ואף
הוסיפה פרס כספי למוצא הישר.
במשך שבועות רבים הסתובבה הנסיכה במסדרונות הארמון, ואף יצאה
לחפש אחריו בעצמה. ימים שלמים היא דהרה על סוסה הלבן וחיפשה
אחריו בכל רחבי הממלכה, אך לא מצאה כלום. הוא לא השאיר אחריו
שום זכר. אם רק הייתה יודעת את שמו, חשבה לעצמה, יכלה לפחות
לברר עליו פרטים.
יום אחד, כשכבר התייאשה מהחיפושים, ציפור קטנה הופיעה על אדן
חלונה, מחזיקה במקורה פיסת בד שחורה. הציפור השאירה את פיסת
הבד על אדן החלון והסתלקה. הנסיכה לקחה את פיסת הבד ונזכרה
שבזמן שהנסיך ברח מהנשף נקרעה לו הגלימה. רעיון מבריק עלה
במוחה של הנסיכה- היא תחפש בארונות כל הנסיכים בממלכה וכך תמצא
אותו. אז הלכה הנסיכה והוציאה צו מלכותי שעל כל נסיכי הממלכה
להציג לראווה את גלימותיהם השחורות. עברה הנסיכה מבית לבית, אך
לא מצאה אותו. מיואשת שבה הנסיכה לארמונה ושוב הסתגרה בחדרה
שבמגדל הגבוה. כל דיירי הארמון ניסו לשכנע אותה לצאת משם אך
היא לא הסכימה. רק עם אביה הסכימה לדבר, אבל עדיין לא הסכימה
לצאת מחדרה. אביה אמר לה שהמוני נסיכים ואבירים מחכים לה באולם
הנשפים כדיי לבקש את ידה אך היא אמרה שרק הנסיך הזה מעניין
אותה. אביה יצא מיואש מחדרה וגירש את כל הנסיכים והאבירים
מהארמון.
למחרת יצאה הנסיכה לטייל בגני הארמון ושם ראתה סוס שחור דוהר
בשמיים ועליו רכובה דמות בגלימה שחורה וארוכה. היא שמה לב
שהגלימה הייתה קרועה בקצה והייתה זהה לפיסת הבד השחורה שבידה.
הסוס עבר מעל הגנים ונעלם אי שם באופק.
מיהרה הנסיכה והלכה לראות את מכשפת הארמון. היא שאלה אותה על
הסוס והרוכב והמכשפה אמרה לה שזהו נסיך ממלכת האופל.
"לא כדאי להתקרב אליו", אמרה המכשפה.
"אבל הוא היה בנשף המלכותי. הוא בוודאי לא מסוכן", התעקשה
הנסיכה.
"זה מה שהוא רוצה שתחשבי. הוא מסוכן ביותר. כך הוא מפתה את כל
קורבנותיו- הוא מופיע פתאום ונעלם, גורם להן לרדוף אחריו ואז
כשיש לו הזדמנות, הוא תופס אותן ולוקח אותן איתו אל ממלכת
האופל. אין חזרה משם. אף אחד לא יודע בוודאות מה יש שם אך
השמועות אומרות שזוהי ממלכה חשוכה ונוראה. אפשר להגיע לשם רק
בעזרת כישוף מיוחד או דרך הנסיך, אך אני ממליצה לך להתרחק
ממנו".
הנסיכה יצאה מחדר המכשפה וחזרה אל גני הארמון. שם ישבה וחשבה
מה עליה לעשות. היא ידעה שהנסיך מסוכן אך היא כבר נשבתה
בקסמו.
בעודה יושבת בגן, ציפור קטנה הופיעה פתאום ונעמדה לידה. הציפור
צייצה וקיפצה כאילו ניסתה להגיד לה משהו. הנסיכה הלכה אל
הציפור והיא המשיכה לקפץ קדימה. הנסיכה הבינה שהציפור מנסה
להוביל אותה לאיזשהו מקום. היא הלכה אחרי הציפור והגיעה ליער
עבות ענק וחשוך. שם הנסיכה ראתה סוס שחור שותה ממעיין קטן
והלכה אליו. פתאום ראתה מאחוריה את נסיך האופל יושב על גזע עץ
ונח. הוא קם אליה, לקח את כף ידה ונישק אותה, כמנהג הנסיכים.
הנסיכה הושיטה לו את פיסת הבד החסרה מגלימתו והוא הודה לה.
"חיפשתי את זה הרבה זמן", הוא אמר בקול עמוק ומהפנט.
"אז בגלל זה טיילת מעל גני הארמון?" שאלה הנסיכה
הנסיך הנהן עם ראשו.
הסוס סיים לשתות והנסיך עלה עליו. הוא הושיט את ידו אל הנסיכה
והיא לקחה אותה ועלתה על הסוס מאחוריו. ביחד הם דהרו בשמיים
מעל כל הממלכה עד שהגיעו לממלכת האופל. שם הוכתרה הנסיכה
לנסיכת האופל.
מאז נסיך האופל כבר לא עובר אל ממלכת האור.