תקופה קשה הביאה תובנות חדשות. כל האש שהייתה בנוגע לעניין...
הצלחתי לרסן אותה. דברים שהצטברו במשך זמן מה ליבו אותה והיא
יצאה משליטתי. היא בערה בתוכי בלי לתת לי לנוח במשך כמה ימים.

אותם ימים בהם הבנתי כל כך הרבה דברים. אותם ימים בהם הייתי
חייב להיות עם אנשים, לחפש את אלה אשר ייתנו לי מספיק כח לקום
ולהתגבר על עצמי. מצאתי כח בחלק מן האנשים, אחרים היו אבני
ריחיים על צווארי בעוד אני מנסה לקום. אך כולם תרמו את חלקם
והטביעו סימנים בסדר החדש אשר התהווה בתוכי.
הבנתי עד כמה חשובים אנשים. תמיד היו אנשים קרובים אליי, אך אף
פעם לא הערכתי את חשיבותם נכונה.
למדתי להנות מהדברים הקטנים, כי הם אלה אשר יכולים לפעמים למלא
אותנו.
נזכרתי שכל מה שאני זה סערה בכוס מים. אני סתם כלום, שבאותה
מידה יכול לא להתקיים. אבל אני כאן ואני יכול לעשות הכל, כי זה
שווה לכלום. והטעות היא לחשוב שאני משהו, כי אני לא. לא יותר
מכל אחד אחר.
ותמיד חשוב לזכור מה באמת חשוב... או יותר חשוב מהשאר, כי נורא
קל להתמכר לשטויות.
התחלתי להעריך את עצמי. להודות על זה שאני יכול לראות את האמת.
ולהודות על כך שאני יודע מה הדרך הנכונה, ואפילו שאני לא תמיד
מצליח, אני לומד. אני יכול ללמוד מטעויות. ואני טועה הרבה.
בגלל זה אני יודע הרבה.
ומצאתי שוב את האש שבפנים. היא שוב בוערת בכל תא ותא, מחכה
להזדמנות.
ושוב מצאתי מקום להניח בו את ראשי. לצערי זו כרית, אבל רק
לבינתיים...