פתאום הרגשתי כמו צל.
לא הרגשתי ולו אחד מאיברי. שמעתי, ראיתי, אך לא הצלחתי להגיע
אל האנשים שלידי או למשוך את תשומת ליבם. למעשה, בעוד שבתחילה
חשבתי כי איני מגיעה, התחוור לי, לחרדתי, שידי אינה מושטת.
משותקת! תחושה מעיקה בריאות, הרגשתי את שרירי מתכווצים, חוסמים
את האוויר... הם יכולים רק להסב לי כאב! כאב...
אור! היד, היד מוחשית. העיניים, שהיו קודם פעורות ללא תקנה,
ממצמצות. המחנק משתחרר לאיטו, עם שחרור האשליה.
הבגדים הרבים כבדים עלי בשרב, והפחד חוזר ומחלחל אל עצמותי.
היכן אני בכלל? מה יעשה לי בעלי?
בחוץ רדיפות, רדיפות! רדיפות של מתנגדי שלטון, ומבט הרוצחים
קר. אין לי הגנה, אין לי מסתור, משפחתי נלקחה. חורבן העם
היהודי, המוות מסתכלים הישר בעיני. לצרוח! רחובות עלובים של
ורשה צולעים תחת רגלי. הקור מכה בי, נדמה כי כולי כואבת במידה
שווה- גוף ונפש. גדר תיל לפני, קנה חם מאחורי, יאוש בתוכי.
עיני חלולות.
כל אלה זכורים לי היטב, חקוקים על לבי. הנשימה העמוקה, נשימת
הקלה על שניצלתי מגורל אכזר, מלווה אותי גם ברגעי הקשים ביותר-
רגעי אובדן וצער.
ניצלנו, חברים. בוקר טוב. |