בוקר טוב לעולם שלי, שיחררתי בין שפתיים הדוקות והחושך שבחוץ
רק הוסיף לעניין את נופך המסתוריות המתבקש. להחליט ללכת נגד
סדרי עולם זה לא רק אקט מהפכני גאוני שמערער את כל יסודות
הממסד לדורותיו, אלא גם קריאת שמע לישות העצמאית שבכל אחד
מאיתנו. זה היה קשה, ככה להתנגש נגד כל מה שהשנים במוסדות תבעו
בי וזה בלי ספק לא התאים לתדמית, אבל זה היה משחרר באותה מידה.
אפילו נפחתי, אפילו. רק שתבינו לאיזו עוצמה הגעתי. ראיתי חושך
בחוץ, לא נרתעתי, אמרתי בוקר טוב ובוקר טוב זה יהיה. שמעתי
מבחוץ, מרחוק, תריס גדול פוגש רצפה, ההוא מהמכולת סוגר את
החנות שלו, הולך לישון. חי בעולם הממוסד והמסודר שלו, לא מבין
את האנרגיה העצומה שבללכת נגד. קיפצתי שני קיפוצים של התרגשות
פלוס הכנה למעשה ופניתי לקורנפלקס. הרי בסופו של דבר לא השמש
היא הקובעת שבוקר, הקורנפלקס קובע. צריך להכיר את האויב כדי
לדעת את נקודות התורפה שלו. אני מודה, כמעט פספסתי, כמעט הלכתי
בלי להטביע כפתי בחלב, ואז... אסון. להגיע כזה רחוק וליפול
בגלל טעות אחת קטנה? אין מילה אחרת, רק אסון. בקנה מידה כזה של
מה היה קורה לולא מצא האדם הראשון את האש, אפילו יותר. נתתי
ביס בקורנפלקס, ציינתי לעצמי שלזה באמת יש טעם של תירס
וכיוונתי את צעדי הבאים.