הוא יושב מולי. כל כך יפה. כל כך חכם. ומריח כל כך טוב. אבל מה
פתאום. זה בכלל לא מזיז לי. לא אכפת לי. זה לא מפריע לי. הוא
מנסה להסביר לי איך לנגן את ההתחלה של "nothing else matters"
של מטאליקה, אבל איך אפשר להתרכז? אני מנסה להקשיב. ממש מנסה.
אבל בעיניו הירוקות הנוצצות אפשר ללכת לאיבוד. די! לא. אני...
המחשבות האלה בכלל לא עוברות לי בראש. זה.. הסרט שראיתי שלשום.
זה חייב להיות זה. וידו שמחזיקה את ידי, ומנסה להראות לי את
המיתרים הנכונים. לעולם לא אוכל לפספס את שיעורי הגיטרה האלה.
כמה שהנגינה שלי גרועה, וכמה שהחברה שלי, גלית, צועקת עלי שאני
כל הזמן עם שיעורי הגיטרה האלה, לא אוכל להפסיק. הוא מתקרב
אלי. ממש מתקרב. מנסה להראות לי בדיוק איך להחזיק את הגיטרה.
אבל איך אחזיק אותה? ברכו נוגעת בשלי. וגופי קופץ לרגע כדי
להתנער, אבל לא רוצה לזוז, כדי להיות קרוב אליו. אלוהים! תציל
אותי מהמחשבות האלה! תוציא אותם ממני! אבל אין אלוהים ואין לי
מנוס או הצלה ממחשבות אלה. ממחשבות אלה שמטפטפות לתוך מוחי
וגופי. לאט לאט, עם כל שיעור ממלאות אותי יותר ויותר, במים
מנהר אסור. מנהר שאין לי כל רצון להיכנס אליו. חם נורא בחוץ,
וגם בתוך החדר. והוא פותח את החולצה. ואני רואה את החזה שלו.
כל כך יפה... אבל זה לא מפריע לי! לא! זה לא! אבל למה הזיעה
הזאת נוטפת ממצחי? די די די! בריצה רגלי נושאות אותי מהחדר.
עולות לגג ומאיימות לקפוץ. לקחת את הצעד האחרון הזה יהיה כל כך
קל... כל כך קל! צעד קטן - וכל המחשבות האלה מפסיקות. כל
המחשבות מפסיקות! אבל משהו עוצר אותי. משהו מושך אותי אחורה.
אלוהים? זה אתה? תן לי ללכת. בבקשה. אין לי רצון לחיות כאן
יותר. אבל זה לא אלוהים. זה הוא. את הגיטרה הוא הפיל בדרך לגג.
והוא מסתכל עלי, ומבין. והוא יודע. והוא מלטף את לחיי, נותן לי
נשיקה רכה, ולאט לאט מתרחק. בדרך הוא לוחש לי, "אתה תהיה בסדר,
גיל. הכל יהיה בסדר".