שלוש קומות היו לבניין שלנו בלב תל אביב. בניין כעור וישן
באמצע ההמולה הסואנת, אבל לא במרכז. את החצר הפכו לחניון עבור
בעלי הבית. רצפת אספלט אפורה, כעורה, מאוסה, מין המשכיות של
הכביש. אין גינה לבניין, רק עציץ יחיד ובודד עומד בכניסה לחדר
המדרגות ולידו שלט אפלולי עם מספר הבית- שלוש.

ד"ר קנפל ואשתו היו בעלי הבניין לעומת כל שאר הדיירים בו, שגרו
בדמי מפתח. הם התגוררו בקומה השנייה והדירה שלהם שימשה גם
כמרפאה, שבה קיבל ד"ר קנפל כל יום אחר הצהרים "פציינטים", כמו
שגברת קנפל נהגה לכנותם. המשפחה שלי, היחידה בבניין עם ילדים,
התגוררה קומה מעליהם.

גברת קנפל הייתה אישה בעלת נוכחות. חזה מרשים הלך לפניה, לפות
בחזייה תומכת. מעולם לא ראיתי אותה בשמלות, רק חולצות מכופתרות
מבד איכותי וחצאיות תואמות שהסתירו את בטנה אך חשפו זוג רגלים
דקיקות וחזקות. נעלי העקב שלה, שנראו כנעלי יוקרה, ליוו ברעש
טורדני את הליכתה הבטוחה. את שיערה הקפידה לנפח מעבר לנפח
הרגיל שלו ותמיד אותו צבע: שחור עם ברק תכלכל, שהתאים לעיניה
הכחולות. האיפור הכבד חידד את איברי פניה והקשיח אותם. טבעת
הנישואין שלה הייתה עבה ונוצצת, הרבה מעבר למידות של טבעות
נישואין רגילות. בעלה, לעומתה, היה איש צנוע. כשהיינו פוגשים
בו, הוא תמיד בירך אותנו לשלום ושאל את אימי לשלומה.

בכל יום הטקס היה חוזר על עצמו. אני ואחי היינו משחקים בשמחה
תוססת של ילדים. מתוך גרונותינו בעבעו צעקות וקריאות התפעלות.
התרגשויות נמרצות מלאו את יצר ההתפרעות שלנו. ואז, הטלפון היה
מצלצל.
הסערה הייתה שוככת. ואימי, בצעדים מדודים, הייתה ניגשת לטלפון
ועונה. הייתי שומע אותה מדברת בקול ננזף, מתקפל, כזה שמפחד
לצאת החוצה. "כן, גברת קנפל, אני אדאג שהילדים יהיו בשקט",
"בודאי שאני יודעת כמה חשובה עבודתו של בעלך" "לא, לא, זה לא
יקרה שוב." כאילו אמי היא הילדה ששיחקה בכדור ובעטה בתקרת חדר
העבודה של ד"ר קנפל. ההתקפלות המסויגת הזאת שאמי הייתה צריכה
לעבור כל פעם שדיברה עם אשת הרופא, הרגיזה אותי מאד. מין יראת
הערצה כזו. למה הקולות אינם שווים ? הייתי מהרהר לעצמי, למרות
שמעולם לא שמעתי את קולה של גב' קנפל בטלפון.

באותו היום הרגשתי שמשהו עומד לקרות. אתם מכירים את ההרגשה
הזאת ? מין תחושת בטן מתפתלת כזו, שאוחזת בעצמותייך ועוד מעט
תבקע החוצה. אחר הצהרים החל כרגיל. ההתגרויות הקטנות של אחי
כלפי הפכו להתקוטטות גועשת, כך שאפילו לנו היה קושי לשמוע אחד
את השני בתוך ערבוביית הקולות הסואנים. פתאום, לתוך ההמולה
נוסף רעש חדש, חד ומונוטוני, בתחילה חלש, אך לאט לאט הוא גבר
בעוצמתו ועלה על קולותינו. זה נשמע כמו סירנה של משטרה, וכבר
חשבתי לעצמי שהנה באו לעצור ולכלוא אותנו אחת ולתמיד מאחורי
סורג ובריח. אך לא, היה זה רעש הסירנה של האמבולנס, שעצר מתחת
לבניין שלנו בחריקה ואנשי הפרמדיק שיצאו ממנו רצו בבהלה לתוך
הבניין. לאחר דקות מספר, הם יצאו ועמם אלונקה, עליה שכב ד"ר
קנפל ואשתו מחזיקה בו, כאילו שאם תעזוב לרגע את גופו, הוא
יישמט למדרכה.
יצאנו לחדר המדרגות. השכנים, שבינתיים פתחו את דלתותיהם,
התלחשו ביניהם: "מה קרה ?" "לא שמעת ? ד"ר קנפל חטף התקף לב"
"מה, הוא היה חולה ?", "אני לא יודעת, אני חושבת שזה היה
פתאומי" "זה בטח היא עשתה לו את זה" "מי ?" "אשתו".
אני, לעומת זאת, הייתי בטוח שזה בגללי. באותו הרגע נשבעתי
לעצמי, שלעולם, לעולם, לא אריב יותר עם אחי ולעולם לא נעשה כזה
רעש ולעולם, נתחשב באנשים אחרים.

למחרת, התקיימה ההלוויה, ועוד באותו ערב החלו אנשים רבים לזרום
לתוך ביתם של ד"ר קנפל ואשתו כדי לנחם את האלמנה הבודדה. אני
ואחי, חפויי ראש, התלווינו לאמי, שגם היא, כמונו, קצת נבוכה
מהנסיבות המפתיעות. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שכף רגלנו
דרכה במפתן דירתם של הרופא ואשתו. גברת קנפל ישבה על כורסא
אדומה מבד קטיפתי, ללא איפור. השיער היה אמנם אסוף ומסודר אך
ניכר היה כי לא השקיעה בו מחשבה יתרה. כשנכנסנו, היא קמה
מכיסאה לכבודנו.
"זה בסדר. את לא צריכה לקום, גברת קנפל" אמרה אימי מבוישת
במקצת מן המעמד.
"אני שמחה לראותך, לאה" אמרה גברת קנפל והציעה לנו לשבת על
הספה.
"אני משתתפת בצערך, גברת קנפל, הוא היה אדם נהדר" אמרה אימי.
"תודה לאה. הוא מאד חיבב את המשפחה שלכם. תמיד דיבר על הילדים
השובבים" היא חייכה אלינו, "הם הזכירו לו את ימי ילדותו".
אני ישבתי על הספה ובהיתי בחדר. בדיעבד, אני חושב שחיפשתי בו
סימנים, עדויות למה שהיה כאן קודם.