[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זהו, הגיע הזמן להוציא את ספינת הזמן הותיקה שלי מהמחסן, ולצאת
למסע חדש. אחרי המסע הקודם מלפני שנתיים, שהיה כל כך קופצני,
רעשני, רב משתתפים לעייפה, הפעם החלטתי לצאת לבד.
במוסך הסתכלו על ספינת הזמן שלי, כמו חמורים במרק פירות: "מה
זה"? שאלו.
"ספינת זמן", הודעתי. "הגיע זמנה לטיפול תקופתי, יאללה לפתוח
כרטיס ולעבודה. אין לי את כל היום".
הפועלים בהו, המנהל בהה, הלקוחות חייכו ואני הסתכלתי בכולם
בחיוך עצבני. עברה אולי חצי שעה עד שהקיפאון שכולם לקו בו,
מהתדהמה, החל להפשיר. מי ההפשרה החלו להרטיב את הספינה העדינה
שלי והחלטתי לוותר על הטיפול במוסך הזה.
חיפשתי לי מוסך מוסמך לספינות זמן. מה אומר לכם, חבל על הזמן.
יכולתי לחפש כל היום ואף אחד לא מכיר, אפילו לא דפי זהב.
אז מה עושים כשכולם כאלה בטלנים? לקחתי ג'ק ומספר מפתחות
מהגרג', והתחלתי לעשות את הטיפול בעצמי. עד הערב כבר הייתה
הספינה מוכנה למסע. כעת צריך רק לתכנן מסלול.
הנסיעה הקודמת למחוזות התנ"ך לא ממש השביעה את סקרנותי. היינו
מעט מדי זמן בכל אתר, בכל אירוע, ואת הרוב בכלל לא הספקנו
לבקר. על כן, חשבתי ביני לביני, טוב יהיה להתמקד הפעם, ולא
להתפזר על פני 2000 שנות תנ"ך.
פתחתי את הספר והתחלתי לחפש. טוב לא ממש חיפשתי שעות על שעות.
תיכף בהתחלה מצאתי עניין. רציתי להיווכח בעצמי כיצד החל הכל,
לאמור: מהיכן צומחות לארץ הרגליים. אז לאן נוסעים?
כיילתי את מכוון הזמן על הסקאלה למינוס 5763 שנה.
חששתי קצת בהתחלה, כי התאריך לא ממש מדויק. רציתי להיות נוכח
באותו רגע כשאלוהים אמר: "יהי אור". קצת קשה לפגוע בדיוק, אתם
יודעים, המכוונים הללו של פעם לא מי יודע כמה מדויקים. היה
סיכון מסוים שאגיע כמה רגעים לפני זה, ואז מי יודע מה יקרה.
אני אנחת ישר אל התוהו ובוהו, ואלוהים עלול לא לשים לב ולברוא
את העולם שלו ישר על הראש שלי, ואז, איך אני חוזר הביתה?
יותר בטוח זה לכוון את הסקאלה לכמה ימים קדימה, ורק כשנוחתים
לשים סימן ולקבוע נקודת כוונון מדויקת. הבעיה שאם מתחילים
לתהות ולנסות לנחש איפה בדיוק לקבוע את נקודת הציון, אז לעולם
לא זזים מהבית, ואני הייתי קצת להוט לצאת, לפני שהסנדוויצ'ים
והשניצל שבצידנית שלי, יתחילו להתייבש ולהסריח. שמתי שם כמובן
מספר "קרחמים", לשמור על הטמפרטורה לכמה שעות, כי הדייאט  קולה
כשהיא מתחממת, אוי לחניכיים שכך טועמות.
על החיים ועל המוות, שמתי ציון דרך ליום ג' - פעמים כי טוב,
ואחר כך כבר אפשר לנסוע יומיים אחורה ליום הראשון, לא?
קדחת. הנחיתה אירעה במקום לא ידוע. טוב שלא הקדמתי, שמחתי בתוך
עצמי. ברור שאני לא נמצא בתוהו. רגע, תוהו אולי, אבל בוהו זה
לא היה. תוהו, זה בכדי לתהות איפה אני.
מסביב היה ג'ונגל במלוא מובן המילה. הג'ונגל היה לח, אבל די
קריר. מתאים לי בקיץ, רק שלא יטרפו אותי הווילדה חייס'. דווקא
נשק לא לקחתי איתי. איזה גולם! יבוא איזה טייגר או נחש ארסי
חלילה, "אם תשים תחבושת לא יועיל לך שנתיים".
התחלתי ללכת. תחבושת שמתי בפאוצ'ס' לכל מקרה. למען האמת,
הרגשתי מצוין. היה די כיף, האוויר היה שקט, עלעלי העצים רחשו
בבריזה קלילה והמון ציפורים מצייצות להן בעליזות מופגנת, כאילו
היו בקונצרט רוק קל למתחילים.
ראיתי כמה קופיפים משחקים בתופסת ועוסקים בתחרויות קפיצה מענף
לענף, משל התכוננו לאולימפיאדה, ורק השופט היה חסר לקבוע מי
עבר את המינימום האולימפי ומי נכשל.
יודעים מה, קוראים יקרים שלי, תחרויות ספורטיביות כאלה, ללא
שופטים חמורי סבר, שמודדים כל מילימטר במיקרומטר דיגיטלי, נראה
לי ממש אידיליה, גן עדן עלי אדמות.
אופס! נדלקה לי מנורת ביקורת בשכל, בדיוק, בדיוק הגעתי למקום
הנכון. עוד כמה בדיקות ועוד קצת תוהו, ואולי באמת אני ממש נמצא
בגן עדן?
שומו שמים, איזו הצלחה, בול! קליעה מוצלחת. יריתי חץ ורצתי
לסמן את המטרה סביבו. אבל כעת זה לא צחוק, זו הריאליה. האם
באמת הגעתי לגן העדן המובטח, בעודי בחיים? האם אזכה לחיות
ולספר על זה?
מה אתם אומרים? הנה אני אכן מספר.
הסיפור הזה מופלא ממש. מי הנחלים שזרמו חופשי חופשי, בלא
גדרות, בלא רשות שמורות הטבע, בלא שומרים, בלי כרטיסים. הכל
לראות, לשתות וליהנות מכל רגע. איזו שלוות גן עדן.
התיישבתי לי אצל גדת נחל קטנטן, כרעתי ללגום בדיוק בנקודת
הנביעה. המים היו קרירים וטעימים יותר מהקולה דייאט שבצידנית
שלי. אף טיפת זיהום, שום שקיק ניילון לא נצפתה שטה במורד הזרם.
חמישים מטר משם, היו דגי בורי קטנטנים משתעשעים במים וזוללים
עצות פיצקלעך שכבר הספיקו לצוץ ולצמוח.
איזה יום היום, תהיתי? לא זכרתי מתי בדיוק נברא גן העדן. כמה
ימים לוקח לעצות להתחיל לגדול במקווה מים? יום? שבוע? ואולי
בגן עדן יש כללים אחרים, שאף אחד לא מכיר? מה אני יודע?
השתרעתי על הגב, עיני משוטטות לקלוט את מלוא הנוף שמעלי. משהו
התחכך בצלעותיי. קפצתי בבהלה. ההתחככות הזאת לא הייתה נעימה כל
עיקר, ועוד יותר מכך, קול לחשושי בלתי צפוי בשקט הפלאי שהיה
שם.
התיישבתי וסרקתי את סביבותיי. לידי היה שרוע על גחונו נחש
בינוני. זינקתי הצידה. רק זה חסר לי כאן בגן עדן, כשאני לבד
לגמרי, ואין לי אפילו מקל של מטאטא להגנה עצמית ולא לתעופה
מכושפת.
מצד הנחש בקע קול צחקוק חסר פשר. "מה זה"! צעקתי בבהלה. "אי אי
אי" יצא הגה מפי הנחש. "מה אתה כל כך עצבני וקופצני? שב בשקט
ותמשיך להתפנק, אבל כמעט נשכבת עלי, אז חביבי, בזהירות בבקשה,
כאן זה יער, ג'ונגל, לא כביש ראשי."
הייתי ממש  מ ו פ ת ע.  אפשר לומר  מ ז ו ע ז ע. "היי נחש, איך
זה שאתה מדבר"?
"מה יש"? ענה הנחש", "רק אתה יכול? אף אחד לא אסר עלי לדבר, אז
אני מדבר, לפני שתדרוס אותי. רוצה לאכול תפוח?"
"תפוח? מה פתאום תפוח? מזה, יש כאן מטע תפוחים? בוסתן ספרדי או
משהו כזה?"
"עזוב", אמר הנחש, "חשבתי שאולי אתה רעב. למען האמת די משעמם
כאן, אז אחרי שכמעט מחצת אותי לארץ, חשבתי שלא יזיק לשוחח קצת
על דא ועל הא. אתה חדש כאן אדוני? תייר?"
"נראה שהתואר תייר דווקא יכול לאפיין אותי יפה מאד", חייכתי
אליו ונרגעתי. הוא לא נראה מסוכן, חשבתי לי.
"ומה אתה עושה?" שאלתי, "אולי אתה במקרה מדריך תיירים? דווקא
הייתי יכול להיעזר באחד כזה. אתה יודע מר נחש, היכן יש כאן
סוכנות לתיירות?"
הרעיון של משרד תיירות בגן עדן הצחיק אותי מאד, אבל הנחש לא
נראה משועשע בכלל. "אם אתה צריך משהו, למה לא תשאל אותי,
התעריף אצלי לא כל כך גבוה. כפי שאתה רואה, אין יותר מדי
תיירים בסביבה. אז יאללה, בשבילך מר תייר, נעשה עסק ונסגור על
חצי חינם וחצי שני שתשמש לי לחברה לכמה שעות, מסכים?"
בטח שהסכמתי. הזדמנות כזו יכולה לקרות על דרכך רק בגן עדן
אמיתי. בבית, רק בכדי לשאול מהו מספר הבית ברחוב, גובים ממך
משכורת חודשית, כאילו שהמשיב הוא יועץ שר התיירות מש"ס.
"תגיד נחש", נזכרתי, "איזה יום היום? הגעתי לא מזמן, אבל אין
פה בשום מקום אפשרות לקנות לוח שנה".
"מה אני אגיד לך מיסטר, כל כך משעמם פה, שרוב הזמן אני בכלל
ישן, אז איך לעזאזל אני יכול לדעת איזה יום היום. בא ונגיד
שעוד מוקדם, ויש לנו המון זמן".
"תגיד נחש", ניסיתי עוד פעם, "האם את מכיר את אדם וחוה? חשבתי
שהם אולי עוד מסתובבים כאן"?
"אדם וחוה?", הנחש לא נשמע בכלל מופתע מהשאלה. "הם כעת אורזים
את הפקלאות. קיבלו צו פינוי דחוף. וואללה כדאי לך לשמוע את
הסיפור שלהם ממקור ראשו, כלומר ממני".
"אז אתה מכיר אותם אישית?" הנחש נענע בראשו וארשת פניו התעצבה.
"כן", אמר, "אני מכיר אותם אישית, יותר טוב מכל יצורי הג'ונגל
הזה, אבל מה לך ולהם"?
"אהה, אולי אתה לא יודע נחש יקירי, אבל הסיפור עליהם התפרסם
כבר בכל העולם, אתם די פופולאריים, כמעט כמו הארי פוטר. רוצה
לקרוא? יש לי כאן עותק אחד או שניים בספינת הזמן שלי, טרי
מההוצאה הראשונה".
הנחש הסתכל עלי, בוהה ולא יודע על מה אני מדבר, אבל אחרי רגע
השיב. "תראה אדוני התייר, אני לא יכול אפילו לשבת, שלא לדבר על
להחזיק ספר בידיים שאין לי. איך אני אדפדף איזה אלף דפים
לדעתך? אבל אם הבאת הקלטה בדי וי די, סלנטק, בוא ונצפה".
לא היה לי די וי די בספינה. יכולתי להבטיח לנחש שאקח אותו
הביתה בסוף הסיור ושאראה לו את הסרט, אבל מיד נזכרתי איך אצלנו
בבית אוהבים נחשים, כאלה שזוחלים וכאלה שהולכים על שתיים, ועוד
יותר מזה, כאלה שמדברים בלשון חלקלקות, ומיד עזבתי את המחשבה
הזאת.
"תגיד נחש, אולי נוכל לפגוש את אדם וחוה לפני שהם עוזבים?
ואולי בדרך תספר לי קצת על הרקע של הסיפור ההוא. אתה מבין,
בספר, בתנ"ך, אין יותר מדי פרטים פיקנטיים. זה לא שאני עוסק
בתחקירים עיתונאיים, אבל אתה יודע, באתי די מרחוק, ואני סקרן.
שמעתי שנחשים די אוהבים את הקטע הזה של רכילות לשמה".
עיני הנחש אורו. הוא אכן אוהב את הקטע הזה במיוחד. אבל כאשר
ביקר כאן, די מזמן, אותו סופר, איש קדוש ומחמיר, בפעם ההיא,
הוא לא רצה לשמוע שום פרטים מכל הרכילות הזולה. רק את התכלס'.
"זה היה מבאס", סיפר לי הנחש. כמו שאמרת, אני מת לספר רכילות,
וכאן במקום המשמים הזה אין כמעט שום סיפור טוב, אז אני שמח
שאתה, בניגוד לקדוש היבש ההוא, מוכן לשמוע את הכל".
"מקום משמים"? תהיתי, "איך? כאן בגן עדן"?
"בשבילך זה אולי גן עדן, אבל בשביל נחש שעל גחונו זוחל כל
החיים, זה יכול להיראות בצורה שונה ממש. אתה יכול לתאר לעצמך
זאת, לא כן"?
היה צדק רב בדבריו. נחש או לא, אבל נקודת ההשקפה שלו בחיים,
נמוכה ממש, מוכרחים להודות.
"תשמע", פתח הנחש את סיפורו, "זה היה די בהתחלה. אדם תמיד היה
כזה אהבל חולמני. הסתובב לו במערומיו כאילו כולם צריכים לראות
את מתת החסד הזה, שהעניק לו הבורא ברוב חסדו. אבל כמו אצל
כולנו, תוך מכסימום כמה ימים, החליט שלא טוב היות האדם לבדו.
אני לא יודע אם מישהו רמז לו משהו או לא, אבל כשאדם משועמם,
הוא מתעסק לא כל כך יפה עם החיות שביער".
"אז אחרי כמה בכיות ויללות, חשב אלוהים, שלפני שהוא מבלבל בין
אדם לבין הזאבים והתנים שמייללים כל הזמן, והם בטח יודעים למה
הם מייללים, כדאי לסתום לו, לאדם, את מעיין התלונות".
"אז אלוהים אמר לו: תשמע חבוב, אתה רוצה עזר כנגדך? בבקשה, אבל
תדע לך שזה לא עניין כל כך פשוט. העזר כנגד הזאת שאתה מבקש,
עוד תגרום לך צרות שעדיין לא כתובות בתורה. זה עסק ביש, כדאי
לך לחשוב עוד פעם. תראה אצל כמה חיות כאן בגן. אם נדמה לך
שאישה זה גן עדן, אז מסתבר שאתה לא כל כך חכם כמו שבן אדם
תרבותי אמור להיות."
הנחש השתתק לרגע, הביט בי וניסה לבחון את השפעת סיפורו הדרמטי,
עלי. אחר כך, הפטיר חיוך קצר והמשיך.
"מה אתה יודע תייר יקר שלי, אדם הזה הוא פוץ בלתי רגיל. ללמוד
מניסיון אחרים, זה לא בשבילו. רגע אחד הוא כזה מין ילד
היפראקטיבי, אבל סבון ופלגמט כל שאר הזמן. יום אחד שיחק עם
השימפנזים וראה את אבא שימפנזה עושה אהבה עם אימא שימפנזה.
הבוק הזה הביט בהם משועשע כאילו לא ראה יחסי מין מעולם, ושפך
עליהם דלי מים קרים מהמעיין, בדיוק מהמעיין הזה שלידו נפגשנו
לפני שעה. אגב, יש לך שעון? מה השעה כעת, יש לי פגישה עם
מדמואזל נחשה בשעות בין הערביים".
הנחש היה מצחיק ממש. ביקשתי שימשיך ויספר את כל הפרטים הכי
פיקנטיים. הוא קצת הסמיק, בעיקר באזור הפנים והזנב, התעטף
במסווה צנוע משהו, אבל המשיך בסיפורו.
"אתה בטח יודע ומבין איך מרגישים בעלי חיים כשמפריעים להם
לאותו רגע אינטימי שבחייהם. אז השימפנזים לא עשו לו שום הנחות.
הכניסו לו מכות באבי אבות אבותיו וגרשו אותו לגמרי מהמקום,
אילו הייתי רוצה להיות בוטה יותר, הייתי אומר שהם הראו לו
מהיכן משתין הדג, כאילו שזה מעניין אותו".
"תשמע", המשיך הנחש, "היה שם שמח, אבל באמת שאני לא רגיל לספר
כל כך הרבה, והפרטים העסיסיים, קצת מביכים אותי. להביט ולראות
מילא, אבל בשביל לספר, דרוש עוד משהו, להיות קצת נחש על שתיים,
אם אתה מבין על מה אני מדבר".
אני הבנתי אותו 100 אחוז. אפשר לחשוב שזה הסיפור הראשון על
יחסי מין שמישהו מספר, אבל בשביל הנחש, אולי זה באמת כך, וביחד
עם נקודת הראות הנמוכה שלו, זה אולי גם מביך, אף על פי, שעדיין
לא סיפר איפה הוא היה מעורב בכל הסיפור. אולי אימץ לעצמו עמדת
תצפית כרוכה סביב ענף מוגבה של עץ, ואז זה לא אותו הדבר.
החלטתי לא לחקור אותו יתר על המידה. מה שהיה מעניין זה הסיפור
על אדם, בהתחלה, ועל האירוע המסעיר בהמשך. הנחש כבר ימצא לעצמו
אי אילו צידוקים למעשיו, אבל כרגע זהו המקור הבלעדי לסיפור
השערורייה הגן-עדנית המפורסמת.
"מה שקרה בהמשך", הוסיף הנחש וסיפר, "זה שהשימפנזית התעצבנה
מאד, סובבה אל אדם את אחוריה הבוהקים באודם הייחום, הצביעה
עליהם באצבעה, כאילו היא מציעה לו נסות את כוחו, וצחקקה".
"מאז אדם לא העיז להופיע במקום. הוא הסתגר סביב המערה שלו,
והפציר כל היום באלוהים , שיביא לו כבר את האישה המיוחלת. הוא
רק לא ידע איזו צרה צרורה תהיה זו".
"בהתחלה, לאחר הניתוח", המשיך הנחש, "אחרי שאלוהים לקח לו צלע
ופיסל ממנה אישה", אדם די נבהל. אבל אחרי כמה ימים התחיל
להתרגל. היה מביט בה שעות, צופה בעניין עצום כיצד היא מסתרקת,
איך היא שוחה בנהר, איך היא ישנה כמו תינוק בן יומו".
"היה להם טוב בהתחלה. אבל כשחווה התחילה להסתקרן בכל מני דברים
שלא בדיוק העניין שלה, לרגל אחרי השכנים, להכיר את המנהגים
שלהם, כבר התחילו הבעיות להתעורר".
"זה לא שהיא הייתה חכמה או משהו כזה, אבל אישה היא אישה, מה
אפשר לעשות. כשהיא רוצה משהו, היא לא בוכה לאלוהים, היא מוציאה
את זה על בעלה, עד שהוא משתגע".
"אדם אולי לא הבין אותה היטב. איך יבין, מתי פעם אחרונה ראה
אישה? זה נפל עליו כמו בומבה בצהרים, כשהיא התחילה לפתוח עליו
את הפה. אני לא ממש יכול לומר לך שאדם היה אשם או חוה," המשיך
בסיפורו הנחש, "אבל כשיש לך גברת צעירה מלאה הורמונים, ואתה לא
מבין שום דבר, לא מסתכל ולא מתפעל ממנה, מה אתה רוצה שיקרה?
קצת אינטליגנציה אדם, קצת תשומת לב לאישה, יש לה צרכים אתה
יודע".
"אבל אדם, כמו בול עץ. כלום. חוה התחילה להיות עצבנית תוך פחות
משבוע. הסתובבה בכל הג'ונגל בעירום מלא, מחפשת מה לעשות בשביל
שהגולם האימפוטנטי הזה יתעורר. ותשמע לי", כך הנחש, "יש לגברת
הזאת מה להראות. זו לא סתם שימפנזה שעירה שלא רואים מה יש לה.
לחוה יש נתונים, יא חביבי, בלי ספק הייתה נבחרת למלכת היופי של
גן עדן, אני עצמי בקושי יכול להוריד את העיניים מגובה החזה
שלה, ואני רק נחש כידוע".
"אז יום אחד יצאנו, חוה ואני לתור את השטח. ניסיתי לדבר על
ליבה. תשמעי חווהלה, כך אמרתי לה, את צריכה לגרום לאדם לרצות
אותך ממש. אני יודע שזה לא פשוט. יש לך בעיה. אילו הייתה לך
תחרות, אילו היית יכולה לגרום לו לקנא. מה דעתך, אולי נעשה
ביחד איזו דחלילה מכוערת, שיראה כמה את יפה".
"שום דבר. חוה לא הבינה. אולי נעשה דחליל, ואת תלכי להתעלק
עליו כאילו זה גבר. שאדם יקנא"!
"שום דבר. אני יודע, אדם היה צריך לקחת ויאגרה, אבל איפה בית
המרקחת השכונתי, עד קצה גן עדן לא תמצא אחד כזה. ואדם, כמו בול
עץ. הגברת על הגב, לא קם ולא עומד, על ארבעותיה, כאילו כלום,
עושה שפגאט, הוא קורא פינוקיו, ריקוד אקרובאטי על הקרח, תרשום
את זה על הקרח. כלום, ממש כלום. המתקן הזה שבתחתית גופו, ישן
ורגוע ולא יודע את תפקידו".
"חוה הייתה מיואשת ובוכה. מה תעשה, אין אף אחד אחר, אין אפילו
ג'יגולו על החוף, אפילו לא תמורת תשלום הגון".
הייתה אתנחתא קצרה בדברי ידידי החדש, הנחש. ניכר היה בו שהוא
עוד נרגש מאותם אירועים שתיאר. זה קרה בכלל לא מזמן, רק לפני
ימים אחדים.
היינו הולכים ביחד בגן העדן. זאת אומרת אני הולך והוא זוחל,
אבל ביחד, אחד ליד השני, כמו חברים טובים. עוד מעט כבר יהיה
צהרים. לקחתי סנדוויץ' אחד והצעתי לנחש את השני. הוא בלע את
שלו לאט ובניחותא ואחר כך נדרש לו זמן רב לחזור לערנות.
דייאט קולה לא היה לטעמו. "מעדיף עם סוכר" הסביר. "תראה, אני
בכלל לא שמן, אז בפעם הבאה שתבוא, תביא משהו טעים יותר, בסדר?
דווקא הסנדוויץ' היה מעולה, מה הכנסת בו"?
"הכנסתי בו קצת רצועות עוף סיני עם ממרח בטעם כבד ומיונז בלי
כולסטרול. הוספתי שתי ביצים קשות וחתיכת מלפפון".
"וזה כשר"? הקשה הנחש. "בטח כשר", עניתי. "איך היה המלפפון"?
"טפו, דווקא את זה אני לא אוהב. לפחות היית מכניס מלפפון חמוץ.
הכנסת גם חומוס לקינוח"? שאל, "אתה יודע, בענייני טעם, נחשים
אינם כל כך אנינים. אבל בכל מקרה, תודה. הפיתה האסלית הייתה
ממש טעם גן עדן".
אתם מבינים, הוא לא כל כך מבין בטעמים, אבל הפיתה הסתמית הזאת,
שלקחתי לסנדוויץ' בגלל שנגמר לי הבאגט, זה מה שהלהיב אותו.
מילא, שיהיה.
משנח מעט, איזה שעתיים, חזר הנחש לסיפורו:
"לעשות סיפור ארוך קצר", התחיל, "חשבתי, בתור חבר יחידי, לקחת
אותה למסעדה הקרובה, לאכול משהו, לשתות, לתת לצער לזרום. הלכנו
ככה בג'ונגל, ערומים ורגישים, השמש הייתה קצת חמה אבל המים
קרירים ומתוקים. מה תאכלי, שאלתי אותה. התחשק לה סטייק פילה
ענק. לא היה. נגמר. השף בחופשה, מה היא רוצה הפוסטמה הזאת, עוד
מעט ואני אתחיל להבין את אדם בעצמי".
"אז מה אתה מציע, שאלה אותי הגברת. נו, ומה תאמר לגברת ערומה?
אמרתי לה: מותק הנה עץ יפה. למעלה יש כמה תפוחים נהדרים. מה
דעתך לטפס ולקטוף לנו שני תפוחים עסיסיים".
"הטמבלית הזאת לא מבינה חוכמות. נכון, אני נחש, תמיד מתחבל
משהו להנאתי. חווה התחילה לטפס. זה היה מחזה מרהיב. אני לא
מעיז לתאר לך את אחוריה המדהימים בתנועה הזאת למעלה. אילו
הייתי אדם, המראה הזה היה מוציא אותי מדעתי. גם כרגע, כשאני
נזכר, כל הדם הקר שלי, מתחיל לרתוח ולעלות לי לראש. אילו הייתה
כאן מאורת נחשות, הייתי לבטח קופץ  ולא יוצא עד מחר בערב. אל
תראה אותי כזה קר דם, בענייני חרמנות, נחשים ידועים
באימפולסיביות".
"נדרשתי לכל מנת האיפוק שיכולתי לגייס. הנקבה הזאת יכולה לשגע
פילים. אני לא מצליח בשום פנים להבין את אדם. משהו חסר בו בנער
הזה, מה אני יודע? אולי הורמונים מתאימים"?
"מכל מקום, חוה חזרה עם שני תפוחים. באחד מהם הייתה תולעת,
וחוה פרצה בזעקות אימה. הרגעתי אותה כשאמרתי: תראי מותק, תולעת
בתפוח זה לא כל כך נורא כשאת רואה בהתחלה. יכול להיות גרוע
יותר, אחרי שאת נוגסת ומוצאת חצי תולעת".
"איזה רשע הייתי  והתענגתי למראה הבחילה שתקפה אותה. היא
החליטה שלפני שהיא תיתן ביס ראשון בתפוח, עדיף שאדם יטעם.
חייכה אלי כממזרתה מבינת דבר".
"מפה ומשם, כבר עוד מעט ערב, ואנחנו חוזרים לטריטוריה של אדם.
חוה התחילה לפתות אותו לאכול את התפוח. אדם היה עקשן. מסתבר
שבפיתויים, ובכל הנוגע לאדם, לא הצטיינה כל כך, אפשר לומר
שהייתה טירונית וירוקה".
"אדם, היא קראה לו, יא ממזר, תראה את התפוח היפהפה הזה. תה' לא
יודע איזה במאמצים עלה לי בשביל להשיג אותו? הייתי צריכה לטפס
על עץ די גבוה, כשמלמטה מציץ לי הנחש בתחת הערום שלי, כמו איזה
סופר סקס מניאק".
"אבל אדם רק הביט בי וחייך. מניאק או לא מניאק, אלוהים אמר לא
לאכול תפוחים היום. זה מזיק לקיבה ויש בהם תולעים".
"כמעט התפוצצתי ממנו", כך הנחש, "לא נוגע באישה, לא מנשק לא
אוהב, אפילו לא מלטף לשנייה את הציצקעס' המדהימים הללו שלה, לא
צובט, לא יונק, כלום. אני כבר מתחיל לחשוב שיש לו דם יותר קר
משלי".
הנחש נראה כועס ועצבני. חשבתי שאולי מוטב לו שילך לבקר לכמה
שעות אצל גברת נחשה. שיירגע מעט. אבל הוא הבטיח שקודם יסיים את
הסיפור, כי הפגישה שלו מתוכננת לבין הערביים, וכעת רק אחר
הצהריים.
"בסופו של דבר", המשיך הנחש, "הסכים אדם לטעום מהתפוח. לטעום
כדבריו, זה לא לאכול, זה רק כאילו. אז אולי זה מותר, והרבי לא
אמר שום דבר בעניין לטעום. ידוע לכל שתפוחים מסוימים אינם
כשרים למאכל אדם, ואפילו אלוהים בעצמו טרח לפרט זאת היטב, אבל
בכדי שהגברת לא תפתח שוב את פיה בבכי וצעקות, אז מה כבר יכול
לקרות, יטעם, בתנאי שתטעם גם היא".
"בתיאבון! אכלו אותה! מזה אכלו אותה, כעת הם אורזים מזוודות.
קיבלו צו גירוש לתמיד. בהתחלה, לאחר הכרזת העונש, התעצבן עליה
אדם, וואוו איזו התקפת עצבים חטף. רצה לגרש אותה מיד מעל פניו.
אבל הפיוס היה מזה יפה, נשיקות חיבוקים דמעות, ופתאום מצא אדם
עצמו שוכב עם חוה, היא צורחת מעונג וגם הוא לא טומן ידו בצלחת.
איזו חגיגה הייתה זו, אי אפשר להאמין עד שרואים. חשבתי שבמקום
גירוש מגן עדן קיבלו השניים כרטיס פתוח לכל החיים, אבל תראה
מזה בני אדם. יודעים להתאחד רק כשהם בצרות. אחרת יוצרים את
הצרות בעצמם".
"עכשיו עושה רושם שחוולה קצת בהריון. היא עוד לא יודעת. זה
מחכה לה, עוד לא הבינה לאיזו פינה דחקה את עצמה. שמעתי מגברת
נחשה שזה לא שיא התענוג ללדת, אבל אישה בנויה אחרת, מי יודע,
אולי היא דווקא תאהב את זה".
חשבתי שכבר שמעתי הכל, את כל הסיפור. איחלתי לידידי הנחש בילוי
נעים בין הערביים, וביקשתי הנחיה איך להגיע אל הזוג המאושר.
הנחש לא נראה כמי שאצה לו הדרך. להיפך, הוא נראה מתוח וחסר
מנוחה.
"מה אתה חושב, שאני הולך לעשות אהבה עכשיו? בכלל לא, גם אני
צריך לארוז מזוודות. אני דווקא לא איכפת לי שהגברת נחשה תארוז
הכל לבד. יש לה מזוודה מפוארת כזו, מעור נחש, וכמעט בטוח שכבר
הכל ארוז".
"לא שמעת שגם אני נענש בעקבות הסיפור הזה. הפוסטמה הזאת לא
יודעת לקחת אחריות על מעשיה: הנחש פיתה אותי, הלשינה אצל
אלוהים. ועכשיו, ביחד עם הזוג המלכותי, יוצא לו מגן עדן גם
הזוג הנחשי".
"עונש גדול הביא לנו האלוהים הזה. אתה יכול להראות לי את הצדק
כאן"?
"לא ידידי הנחש, את הצדק קשה לראות, צריך טלסקופ רציני, אבל
אלוהים לא צריך להוכיח צדק, מספיק שהוא מחליט להעניש אותך,
ואתה סתום את הפה ותגיד אמן, אחרת יטביע אותך במבול בעוד אלף
שנה בערך".
"יודע איזו עוד צרה הביא עלינו? מעכשיו, ברגע שנצא מגן עדן,
אנחנו, האנשים האלה ואני, הנחש, שהיינו חברים כל כך טובים כל
הזמן, נצטרך להיות אויבים בנפש. אלוהים אמר לנו, שאני צריך
להכיש אותם, והם צריכים להוריד לי את הראש, מי שמצליח ראשון
זוכה".
"מילא שאמר לי שאזחל על גחוני כל חיי, וכי מה, אני זוחל על
הגב? הרי רגלים אתה לא רואה אצלי, ותאמין לי לא היו לי ולא
יהיו. רק זה חסר לי, אקזמות באצבעות? יש כאן אגיסטן באיזה
מקום? ראית בית מרקחת בסביבה? עד כמה שאני יודע, צריך להמתין
בסבלנות איזה חמשת אלפים ושבע מאות שנה בערך, עד שניתן יהיה
להשיג בקבוקון אחד".
מכאן לשם, תוך שהנחש משתפך ומקטר, הגענו למעון אדם וחוה. הם
כבר לא היו ערומים. חוה התביישה. לא רגילה לאורחים. "מזל
שהתלבשתי", אמרה. לא מזמן הסתובבתי ערומה לגמרי, כמו איזו
פריחה בחוף. אדם היה רגוע. אחרי שטעם את טעם אהבת אשתו, בפעם
הראשונה, ידע כבר מהו טעם גן עדן. עכשיו עליו לעזוב הכל.
אלוהים עומד בפתח הגן וחרבו מתהפכת ומאיימת.
האם נעזוב לעד? האם נדע עוד פעם את טעמם המתוק של החיים בגן
העדן, ללא בגד, ללא טלוויזיה ללא אינטרנט, ללא מכונית פרטית,
ללא משכנתא, ללא מס הכנסה?
אולי, מי יודע, כשיגיע המשיח, כשתדעך לתמיד האינתיפאדה, כאשר
לא יפנה עוד איש חרבו אל שכנו, אולי, באחרית הימים, כשנחשים
יהיו רק חגורה למותני הנשים המתרוצצות עירומות ברחבי גן העדן
הישן והטוב.
ביקשתי להציע לזוג האנושי הראשון, לקחת אותם איתי הביתה, ולדלג
על חמשת אלפים ושבע מאות ושישים ושלוש שנים של היסטוריה אנושית
כואבת ויגעה. אבל הם, כמו ילדים קטנים, יצורים תמימים שאינם
מעלים בדעתם את כל הרעות והתלאות הצפויים במעלה הדרך. כמי
שאינו לומד מניסיון החיים של זולתו, החליטו שחייבים הם לראות
הכל, ולעבור את החיים בעצמם, על גופם ונשמתם.
חזרתי אל ספינת הזמן שלי, קצת עצוב וקצת דואג. בדקתי היטב שלא
יזדחל פנימה איזה נחש בלתי רצוי, אפילו לא כזה שמדבר והולך על
שתיים, בדקתי את הקואורדינאטות ולחצתי על הסטרטר.
היום, כשאני משחזר את המסע הזה, כשאני רואה אותם מחדש בעיני
רוחי, גופי עוד יכול לחוש את נועם האוויר ומתיקות מי גן העדן,
לשמוע את קולו הרך והנושפני של ידידי הנחש, ואני רק מצטער שלא
הקדמתי ביום אחד. שלא הגעתי ולא זכיתי לראות את חוה אימנו,
בטרם אכלה מהתפוח, בטרם שמה לב שאינה לבושה. מה שנותר לי הוא
רק עדותו של נחש שבנחשים!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צפיחית - צאי
מהדבש!







זאת שאהבה את
התל-אביבי מנסה
לתקן עוול


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/7/03 9:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה