הסיפור מוקדש לתהל



עמדתי שם, ליד הקבר של אבא שלה, שנה אחרי שנפטר וראיתי אותה.
אחת האנשים היותר מקסימים שהכרתי בחיי, אחת האנשים שהשפיעו
עליי בצורה הכי גדולה. מסתכלת על אחיה הקטן, שבוכה, אך בעצם
אינו מבין מה משמעות המוות ומה משמעות השנה הזאת בלי אבא (או
שאולי הוא מבין יותר מכולם...). היא לא בוכה, היא רק מתעמקת
במשהו, אני לא מצליחה לקלוט מה הדבר בדיוק. היא מסתובבת אלי,
מסתכלת לי בעיניים, ונותנת לי מבט כזה חזק. היא בטוחה שאני
קוראת אותה כמו ספר פתוח. היא רק שכחה שיש לי בעיות ריכוז
איומות בקריאה ובכלל. ידעתי שהיא לא תבכה ליד כולם, זה הרי לא
"היא" להראות את הרגשות שלה. היא מראה אותם על- ידי בדיחות
שחורות, על ידי ציניות תהומית. אז שיחשבו שהיא חסרת רגישות,
שלא אכפת לה שאבא שלה נפטר מסרטן. לא מפריע לה. כבר חשבו עליה
הרבה דברים, זה לא מה שישבור אותה. היא הרי חולת- נפש, כופרת-
מאמינה- אדוקה, אוהבת- שונאת, רגשנית- מתעבת קיטשיות, שנויה
במחלוקת בעיני- כל. חוץ מבעיני עצמה. בעיני עצמה היא סתם חסרת
כל- טעם. רק כל מי שמסביבה רואה את האור שניבט מפניה, את השמחה
בחיוכה, את הכשרון שניתז מידיה כשהיא מציירת, כותבת. ואני
יושבת מולה, מסתכלת לה בעיניים ואומרת בכאב עצום-  "זה הכל
סתם, מקסימה שלי, מה שחשוב באמת זה העיניים שלך והן מתות
לגמרי, קשה לי לראות אותך ככה". היא מצטטת את המשפט הזה של
רביב לוי שאני כל- כך אוהבת ואני אף פעם לא זוכרת, על זה שמכל
הדברים הכי קשה זה לראות עיניים עצובות. אני מחייכת והיא
מחייכת אליי חזרה בחיוך עדין עם עיניים כל- כך עצובות.