היטב הבחנתי בשערה הבהיר. והיא - שתי רגליה על קצה המדרכה
מחבקת בזרועותיה את צווארו. ראשה שעון על זרועה המונחת על
כתפו. בשמלת קיץ כתומה ומשקפי שמש כהים, כך במחצית היום .

והוא - רגל אחת על שפת הכביש והשניה באוויר , מייצב עצמו על
חיבוקה. אוחז את מותניה ברישול, את פניו לא אראה. רק את גבו
הרחב, המסתיר כמעט את כולה .

האם חיבוק של געגועים היה זה? או אולי של פרידה? ואולי פגישה
מקרית של אהובה ישנה?
על מה חשבו, ומה אמרו איש לרעותו טרם נתאחדו כך, האם עצמה
עינייה, וכי מה עשו שם לפתע מתחת לעץ, ולמה תלויה היתה רגלו
באויר? כל אלה, לא שאלתי עצמי.

כך, בצהרי יום שישי, מתחת לעץ צאלון שברחוב הראשונים ברמת-גן.
ואני, אני ראיתי הכל מבעד לשמשת המכונית, בעוברי שם במקרה.
במשך שתי שניות תמימות ראיתי הכל, אבל ידעתי - מאום.

ולא עצרתי לשאול, כי אצה לי הדרך.