"תומר, איפה ספר המתימטיקה שלי?"
"אצלי."
"ואיפה אתה?"

ניתוק. נקישה על הדלת. תומר נכנס. "כאן", הוא אומר.
מיטל מגלגלת את העיניים וחוזרת לחדר. היא מתיישבת על המיטה
ומחכה. תומר נכנס לחדר שלו, צועק לאמא להכין לו משהו לאכול,
וקורא למיטל. "את צריכה את הספר?" הוא שואל.
"לא," היא מתעצבנת. "שאלתי לידע כללי. מה אתה חושב?"
תומר זורק לה את הספר, והולך להתקלח.
מיטל נאנחת, והולכת לפתור את השיעורים. נמאס לה מההצקות של
תומר. היא מנסה לפתור את התרגילים, אבל מתייאשת אחרי שהיא לא
מצליחה לפתור כלום. היא יוצאת מהחדר, ודרור, אחיה השני, מתחיל
להציק לה. היא מציקה בחזרה. "אולי תפסיקו כבר?" צועק האב,
שיושב איתם בסלון. "אתם מפריעים לי לראות כדורגל!"
מיטל ודרור משתתקים, לא רוצים להרגיז את האב.
האם יוצאת מהמטבח, עם מגש ועליו שלוש צלחות אוכל. אחת לאב, אחת
לתומר, ואחת לדרור. "מה איתי?" שואלת מיטל. "גם אני רעבה."
"את בת." אומר לה דרור. "תכיני לבד."
האם נדה בראשה ואומרת: "תכיני בעצמך. לי אין כוח. חוץ מזה, לא
יזיק לך לוותר על ארוחה מדי פעם."
"תודה אמא. את רומזת שאני שמנה?"
"לא תזיק לך דיאטה."
"אפשר אולי לקבל שקט סופסוף?" שואל האב שוב, מרוגז.
"אפשר לחשוב מה יקרה אם לא תשמע את הפרשנות! בסה"כ 20 אנשים
שרצים אחרי כדור, ושניים שמחכים שהכדור יגיע אליהם!" מטיחה
מיטל.
האב מביט בה. היא בורחת לחדר וטורקת את הדלת. האם מגיעה בריצה,
ופותחת את הדלת בלי לדפוק. "אל תצעקי על אבא שלך!" היא כועסת.
"ואת, תלמדי לדפוק!" צועקת מיטל, ומחכה שהאם תלך.
"אל תדברי אליי ככה! אם תמשיכי לדבר איתי בצורה הזאת, אני פשוט
אפסיק לדבר איתך בכלל!"
"בסדר!"

האם סוגרת את הדלת והולכת. מיטל מרגישה דמעות שעולות בעיניים,
הגרון שלה חנוק. למה זה תמיד צריך להיות ככה? כל פעם, אותו
הסיפור מחדש. לפעמים היא פשוט לא מסוגלת לחיות איתם באותו
הבית. חושבת כמה טוב יכול להיות בלעדיהם...

דפיקה על הדלת. דרור נכנס, והיא ממהרת לסובב אליו את גבה,
ולמחות את הדמעות.
"אל תריבי עם אמא," הוא אומר לה. "ואל תסתגרי ככה בחדר."
"אני לא. פשוט יש לי שיערים לעשות, זה הכל. ככה אני מתרכזת."
היא מצביעה על ספר המתימטיקה שנשאר פתוח על המיטה. דרור מדבר
איתה עוד קצת, מצחיק אותה קצת, עד שלבסוף היא אומרת לו שהיא
צריכה להמשיך עם השיעורים, והוא יוצא.
איך שהיא אוהבת אותו לפעמים. לפעמים היא אוהבת את כולם. לפעמים
היא שונאת.

השעה שמונה. היא יוצאת בשקט מחדרה, ומצטרפת לכולם בסלון. הם
צופים בחדשות, ואף אחד לא מדבר על מה שהיה קודם.
"ישנן התרעות חמות על פיגועים באזור הצפון." אומר הקריין.
"הציבור מתבקש להיות ערני. כוחות גדולים של משטרה יתגברו את
האזור בימים הקרובים."

ערב שגרתי, משפחה שגרתית, מדינה שגרתית.

מיטל מתעוררת בשש בבוקר מצלצול השעון המעורר. היא מתלבשת
במהירות, נכנסת לחדר האמבטיה, אוכלת, ויוצאת מהבית עם אביה,
ממהרת כדי לא לאחר. בשעה שבע היא כבר בביה"ס, מעתיקה שיעורים
בספרות ובאנגלית. הפעמון מצלצל, וכולם נכנסים לכיתה, לעוד
שיעור משעמם.

דרור מתעורר מוקדם יותר, בחמש וחצי. בשש ורבע הוא כבר במגרש
החנייה, מתניע את המכונית ונוסע לחוף הים, כדי לרוץ בטיילת.
הוא רץ במשך שעה, ואז חוזר הביתה, מתקלח, אוכל משהו, ולומד
לפסיכומטרי.

תומר מתעורר בשש וחצי. בשבע הוא במטבח, מכין לעצמו ארוחת בוקר.
בשבע וחצי הוא יוצא מהבית, ונוסע לטכניון, לעוד יום של
לימודים.

האם, ציפורה, והאב, שאול - שניהם קמים מוקדם, בחמש. ציפורה
יוצאת לעבודה בשש וחצי, ושאול ברבע לשבע, כשהוא מקפיץ את מיטל
לביה"ס. שניהם מגיעים למשרדים, לעוד יום עבודה מפרך.

כמו שהובטח בחדשות, כוחות גדולים של משטרה נראים בכל צומת
ראשי, בכל מרכז מסחרי גדול, ובכל כביש מרכזי. כולם בכוננות,
בגלל המצב.

בוקר שגרתי, משפחה שגרתית, מדינה שגרתית.

בצהריים מיטל חוזרת עייפה מביה"ס. יום ארוך ומיותר, לדעתה. היא
מגיעה הביתה, לקרירות המזגן, שעומד בניגוד גמור לחום
הארצישראלי המצוי שבחוץ, ומכינה לעצמה אוכל. דרור, שנמצא גם
הוא בבית, אוכל גם. אחרי האוכל, הם מתפנים לעיסוקיהם. מיטל
מנגנת, ודרור משחק במחשב.

צלצול טלפון.
דרור עונה.
"מה? מתי?" מיטל שומעת את קולו הבהול. "מה קרה?" היא שואלת.
דרור מסמן לה בתנועת יד להדליק את הטלוויזיה.
"פיגוע באוטובוס בחיפה", היא שומעת את הכותרת שמקריא הקריין.
ליבה מתחיל לפעום במהירות. דרור מנתק ונעמד לצידה. "זו הייתה
אמא," הוא אומר. "צריך להתקשר לתומר ולאבא, לראות איפה הם והאם
הם בסדר."
מיטל מחייגת לפלאפון של אבא, ודרור מחייג לפלאפון של תומר.
שניהם לא נענים. הקריין בחדשות אומר שחלה קריסה זמנית של רשתות
הטלפונים הסלולריים. מיטל ודרור מנתקים. צלצול טלפון. הפעם
מיטל עונה. זה תומר, מטלפון ציבורי. "את בסדר? מי בבית?" הוא
שואל אותה.
"אני ודרור." היא עונה. "וגם אמא בסדר. אבל אנחנו לא מצליחים
לתפוס את אבא."
"תמשיכו לנסות." הוא אומר, ומנתק.
דרור מחייג לאם ומדווח לה. היא על סף דמעות. "אני לא מצליחה
לתפוס אותו, והוא צריך להיות באזור של הפיגוע!"
"יהיה בסדר, אמא. עוד מעט הוא יתקשר." דרור מרגיע אותה ומנתק.
מיטל צמודה למסך, ותוך-כדי מחייגת לחברים. דרור מחייג אף הוא,
מהקו השני. מבררים אם הכל בסדר, אם כולם הגיעו בשלום. מיטל
נלחצת קצת, כי כל כך הרבה אנשים שהיא מכירה אמורים להיות על
האוטובוס הזה...
אבל לא, במזל ובצירוף מקרים משמיים, כולם בסדר. כולם פספסו את
האוטובוס הזה, או במקרה היו להם סידורים ועיכובים במקומות
אחרים באותו היום.

כעבור שעה, עדיין לא שומעים מהאב. תומר הגיע בינתיים הביתה.
האם בדרך. שלושתם צמודים למסך ולטלפונים, מנסים לברר דבר מה
אודות האב, אבל לא מצליחים.
האם חוזרת הביתה.
עכשיו ארבעתם בבית, וכבר מתקשרים לבתי החולים. שום מידע. האם
מסתגרת בחדר, מנסה להירגע. תומר, דרור ומיטל לחוצים.

כבר ערב.

דפיקה על הדלת.
האם יוצאת מחדרה, והארבעה ניגשים לפתוח את הדלת. האב נכנס,
מחבק את כולם, וכולם מחבקים אותו. אף אחד לא שואל שאלות, אף
אחד לא חושב על כלום. זה לא חשוב כבר.


עוד יום שגרתי, במשפחה שגרתית, במדינה שגרתית.