אפרוח קטן חמוד אפור ומיוחד. נדמה לי שכרגע או בעצם כל חיי
האפרוח הקטן שבידי הוא היחידי שמבין. מבין שהעולם כל כך גדול
וכל כך מנוקר וזר וגם אם מאוד ירצה לא יצליח לעוף מפה. אולי
לשניה נדמה לו שהוא יכול וינסה אבל כח הכבידה ימשוך אותו מטה.
ככה אני- חשבתי שמצאתי את הדרך שלי לעוף מפה אבל במציאות
האכזרית זה לא מקובל לעוף לכן רותקתי לכאן לבית האפרוחים, בית
המשוגעים. מוקפת באפרוחים קטנים וגדולים וגם כמה רופאים
שמרגישים שהם יודעים, יודעים על החיים.

אני והאפרוח כל כך דומים אך הוא יותר מסכן, לו יש את האמצעי
להגשים את החלום שלו והוא בכל זאת לא יכול ולי אין, אני חסרת
כל אפילו חסרת בגדים משלי. לבושה בפיז'מה שכבר מה לא עשו לה,
עליה כתמי דם וכיבויי סיגריות, נחושה בדעתי לעוף מפה מבית
המשוגעים מהעולם מהחיים. כל היום בוכה על גורלי המר ולא עוזבת
את האפרוח, היחידי שנותן לי כח.

וכך כמו האפרוח גדלתי והפכתי לאדם אחר, לתרנגולת בוגרת, יצאתי
מבית האפרוחים,  משלימה עם החיים הקשים ועם העובדה שלא אוכל
לעוף, עדיין כלואה בתוך כלוב.
                                     כלוב משלי.