ישבנו ליד המדורה כחמישים אנשים. רוסים וצברים ואחד צ'יליאני,
אבל לא בדיוק, הוא היה יותר פומלית.
התפקיד שלי היה מאוד מוגדר.. בגלל תאוות הבשרים הגדולה שלי
אני פיקחתי על האש עם עזרה של רוסי שמאוהב במישהי שלא אוהבת
אותו, אבל כן אוהבת סרטים פורנוגרפים ביפאנית.  הרוסים האלה אף
פעם לא חשבו בכלל שמרשמלו שמים על שיפוד. כשנכנסו למנצ'יז הם
אכלו את המרשמלו ככה, כמו שהוא, צמרירי. אני הייתי צריכה לא רק
לטפל בגחלים, אלא גם לחנך את כל העולים החדשים איך לאכול את
הממתקים שלהם בארץ ציון, ולא רק לחנך אותם הייתי צריכה; היו לי
התחיבויות קודמות כמו ניגון בקאזו הצהוב. ממש נראיתי כמו
הליצנים המפחידים האלה שכל מה שהם רוצים זה את הכסף בסוף של
האירוע, ויש להם רגליים ע-נ-ק-י-ו-ת שדורכות על חתן הברמיצווה,
אבל כישרון גדול. הם מסוגלים לנגן על מאה כלי נגינה באותו רגע,
ולא סתם לחרבש, אלא ממש לנגן.. אפילו שירים של אביב גפן. השקעה
ענקית, שואו גדול.
ברגע מסויים החסירו ממני את הקטשופ. תיארתי לעצמי איך אני שמה
את כל הרוסים האלה בעגלת סופרמרקט ושולחת אותם במורד הגבעה כמו
במחנה ההתאבדות ההוא שיש בטלויזיה. אחרי זה, כשהם יפלו על
האדמה הקשה, ויתרסקו להם הגולגלות, יהיה אפשר לשים אותם בתור
גחלים ולאכול איזה קבב או שניים, כי טיבון-ויל עושים אחלה
תיבול כבר מההתחלה אז אין לי מה לדאוג לפפריקה. אח, הונגריה.
אח, קרב זה הכי.