הכל היה יותר טוב לו הייתי מצליח לחבר כמה נגדים בטור או לחשב
מהירות התנועה המעגלית של קרוסלה ברדיאנים. אתם יודעים מה,
הייתי מסתפק בתעודת בגרות מינימלית. אימא שלי, במיוחד, הייתה
מסתפקת בזה. זה לא שאני לא יכול, וזה גם לא בדיוק שאני לא
רוצה, ואני יודע שאף אחד לא ממצה את הפוטנציאל שטמון בו וכל
הזבל הזה שהמורים מוכרים בימי הורים. זה סתם בגלל שאין לי כוח,
עצלנות לשמה. לא יודע למה, לא יודע איך להסביר את זה, אין לי
כוח. אפשר לתרץ את זה בתזונה לקוייה, מחסור בשינה וכו', כי
להיות חכם ולא לעשות עם זה כלום משמע להיות טיפש גמור, וכידוע,
דבר זה גרוע שבעתיים מסתם "עוד טיפש". אני יודע שאני מפתח רגשי
נחיתות כשאני רואה את החברים שלי מסיימים ואני לא, אני יודע
שאני מרגיש חרא, בזה הרגע, שאני לא לומד לבגרות בספרות מחר
(אצלנו ניגשים לספרות בי"ב), אבל אני כל כך מיואש, מפוחד
ועצבני כדי לעשות משהו. אני פותח את טופס בחינת המתכונת,
שאפילו לא הגשתי. אני אפילו לא יודע מה אנחנו לומדים,
קיבינימט. וואו, הוורד מתקן את המילה "קיבינימאט" לצורה
הנכונה, "קיבינימט". אידיוט שכמוני, הכיצד לא ידעתי לאיית את
המילה המדהימה הזו? גאון אני אומר לכם, מי שחשב על זה.

אולי הייתי צריך לבחור בדרך החיים המוכרת, שקשה לי לכנות אותה
בשם, אבל אני יודע לזהות אותה; הייתי מקבל אוטומטית 'פטור'
מלהרחיב פיזיקה ומלהצליח במתמטיקה (בטענה המוכרת "אני
הומאני"). הייתי משכנע את עצמי שאני שמאלני, קונה ספרים של גבי
ניצן וכל מיני יצירות ספרותיות קלאסיות שנחשבות אינטיליגנטיות
כמו 'הזקן והים' וה'מדריך לטרמפיסט בגלקסיה'. הייתי מתחיל
לשמוע רדיו הד, מבלה את ערב יום שישי ב'מסיבת תה' (ככה אני
מכנה את המפגשים שלהם) אצל חבר שגר בבקעה (שכונת בקעה ירושלים)
או משהו בסגנון, או בסטארדסט (פאב ירושלמי שמגיש גולדסטאר
בבקבוקים ומשמיע אריק אינשטיין) ומציג את עבודת הגמר שלי
באומנות בסוף השנה, שהנושא שלה, איך לא, "תרבות הצריכה של
ימינו והשלכותיה". "עצוב לי", הייתי מכריז בנאום המציג את
עבודת הגמר, "שהנוער של ימינו יודע מיהו דודי בלסר ולא יודע
מיהו ניטשה...". אז, אימא הייתה מביטה בגאווה ומלמלת: "אויש,
איך שהילד שלי מוצלח..." את האמת, שזה ממש לא נשמע כמו אימא
שלי. "מה תעשה עם זה באוניברסיטה, הא? תנגב עם זה ת'תחת?!
החלטת שאתה הומו?!" זה נשמע יותר כמו אימא.

זה לא שבחרתי להרחיב פיזיקה ומחשבים בגלל אימא שלי. היא באמת
שמחה, אבל אלו באמת המקצועות היחידים שעניינו אותי אז, או יותר
נכון, הנושאים שהכי פחות לא עניינו אותי מבין שאר המקצועות.
ולא, אני לא יכול להעמיד פנים. אני יכול בעצם, פשוט נמאס לי -
כן, אני מודה, אני לא קורא ספרים. הוצאתי את זה. הספר האחרון
שקראתי היה פנטזיה קומית של פראצ'ט (מסדרת עולם הדיסק) שנהניתי
ממנה, אבל קראתי את הספר רק בגלל שנדפק לי הדיסקמן, וזה הדבר
היחיד שהייתי יכול לעשות באוטובוסים. לפני כן, קניתי בשבוע
הספר (של שנה שעברה) את 'אניהו'. לפני שנתיים, גם כן בשבוע
הספר, את הקייטנה של קנלר. זה לא שלא נהניתי מהם, נהניתי מאוד,
אבל לא הייתי קורא אתגר קרת לולא הייתה קיימת האמרה: "אם אתה
לא קורא אתגר קרת, אתה טיפש". אתה יכול לקרוא אותו ולא לאהוב
אותו, אולי, אבל רק אם אתה נמצא בעמדת כוח. אבל אם תשאלו אותי
סתם ככה? בטח שאני קורא. אוי לי אם לא, שלא ידביקו לי תדמית של
אהבל. וכן, אני גם חושב שצריך לפנות את כל ההתנחלויות ושברי
סחרוף גאון, לצורך העניין התדמיתי. הגזמתי קצת, זה לא שאני לא
עומד איתן על הדעות שלי, או שאין לי אופי... או אולי באמת אין
לי אופי (אני כבר לא בטוח בכלום), אבל כל זה לא משנה, אני מנסה
להתחמק כשזה מגיע לשיחות עם 'חברי החברה האריסטוקרטית',
שנמצאים בכל תיכון עיוני ממוצע. חלקם הגדול מפרסמים
בסטייג'...

אני מודה. הצלחתם לשבור אותי. אני מרגיש אפס. מה שאתם חושבים
כן, אפילו מאוד, מזיז לי את השמאלית. אני שטחי, יגידו אנשים.
מודע לכך. אני לא מצליח בפתירת תרגילי אנרגיות קינטיות
ופוטנציאליות, לא מתעניין באומנות. לא קראתי את המאהב ואני לא
מוזיקאי מחונן או עתיד לשרת כקצין בצה"ל, ככל הנראה. נכון, אז
הקמתי אתר אינטרנט ראשון בכיתה ו' (ללא תוכנות עזר) ברמה שבה
ניגשתי לבגרות בסוף י"א (וכתבו עליי במעריב לילדים או
משהו...). אז קיבלתי 8.6 במבחני הדסה. אז נכון, הלכתי פעם
בשבוע לבי"ס למחוננים, למדתי לבד לנגן על גיטרה (כולל תיאוריה,
סולמות ומודוסים, לא רק אקורדים), תכנתתי משחק בפסקל של 300
שורות בשש שעות בערך ושלחתי כמה קטעים אלקטרוניים (טכנו)
לתחרות אינטרנטית בכיתה ח'. מה זה לעזאזל נתן לי? אני רחוק
מלהיות גאון הדור ונמצא בשלושה עד חמישה אחוזים (משהו כזה)
מתוך השכבה (ביה"ס שלי מקום שלישי בארץ אם אני לא טועה, עפ"י
איזה סקר של שנה שעברה, בזכאים לתעודת בגרות אחרי הראלי ועוד
איזה אחד) שלא זכאים לתעודת בגרות. לא הייתה לי חברה אחת
שנראית ממש טוב, שכבתי עם אחת, אהבתי באמת בדיוק אפס (סליחה
מראש על השוביניזם המשתמע, אם משתמע). אני רזה מידי, אני לא
יודע מה אני הולך לעשות בצבא. אני יודע שזה יהיה קרבי משהו,
גדודים, וואללה לא אכפת לי. להורים שלי נמאס ממני. אני חוזר
הבייתה שיכור לפחות פעמיים בשבוע בזמן האחרון, אבא שלי מתחיל
לפחד שאני אגמור כמו בעלה האלכוהוליסט ז"ל של החברה שלו, שנרקב
בדירה נידחת, ממש לא מזמן. בקושי הצליחו לזהות את הגופה כי
פרצו את הדירה אחרי שבוע, וגם זה רק בגלל הריח. אני מכיר המון
אנשים, ואין לי חבר טוב אחד.

אני יודע שזה נשמע נדוש, נדוש מאוד, אבל 'התאבדות קלה' הייתה
כנראה פותרת את הבעיה. זה לא שאני ממש סובל, ואבא לא מובטל
(...) ואני לא גר בעיר גנים, אבל זה היה פותר את כל הבעיות
שקשורות בדרך החיים שבה חינכו אותי לחיות. נשבר לי מהתחרותיות
הזאת, נמאס לי שבוחנים אותי כל הזמן, אני שונא שנאת מוות את
התחושה וכאב הלב שבו אני מניח מחברת בחינת מתכונת ריקה על
שולחן המורה, כאילו שאורך חיי הכליות שלי תלוי בציון. הפתרון
בהישג יד, פשוט ללמוד, ואני לא יכול. שכחתי, "אין לא יכול, יש
לא רוצה". שיהיה, לא רוצה. בנאדם מגיע לשלמות, מסתבר, אחרי
שהוא סיים את התיכון בהצטיינות, היה קצין בצבא, למד
באוניברסיטה וקנה בית באפרתה (מינימום). כך חינכו אותי. זה לא
שאני מסכים עם זה, אבל אני מרגיש חרא. המורה לפיזיקה: "או שאתה
עושה בגלל ההורים שלך, או שאתה עושה נגד ההורים שלך". יכול
להיות. אין לי ביצים להתאבד, וזה סתם לא נשמע נכון. לא היה לי
דם להחזיר מכות לערס צעצוע מהיסודי, גם כשהוא השפיל אותי מול
כל הבנים של הכיתה. אז להתאבד? אני יודע שאצא יותר לוזר אם אני
אסיים את זה כבר עכשיו, אבל מן הסתם, לא יהיה אכפת לי. אני חצי
מת בזה הרגע. אני שונא את עצמי, והכל מתחיל כאן.
זו רוח התקופה, זה הגיל, אני חש את זה. במחשבה שנייה אולי סתם
נדמה לי. הרהורים של  'לפני צבא' כנראה. לא יודע. יהיה
בסיייידר, אני אומר לעצמי, זה חייב להיות בסדר. גם לי מגיע.
ייצר ההישרדות, אני מקווה, ייאלץ אותי להשלים בגרויות או משהו.
מה אני אעשה עם זה גם אני אצליח, אין לי מושג בגרוש. אבל אני
ארגיש יותר טוב עם עצמי. חינכו אותי מספיק 'טוב' כדי שזה
יעבוד.
זו בד"כ כלל לא דרך מקובלת לסיים מונולוג, או מה שלעזאזל כתבתי
עכשיו. אבל לא כל כך אכפת לי, אני מתחיל לשעמם את עצמי, נמאס
לי. זריחה. אני שונא אותה.