20.6
זהו. נרגעתי קצת...
אתמול ראיתי אותך סופסוף. אחרי שלושה שבועות של געגועים הרגשתי
אותך קרוב, ראיתי את הפנים שלך. אני אוהבת אותך. ברגע שראיתי
אותך עזבתי את כל מה שהיה לי בידיים ורצתי אליך. חיבקתי אותך
כל כך חזק, אתה אמרת "וואו" כזה, כאילו לא מאמין שכל כך הרבה
געגועים אצורים בי וכן זה היה עד כדי כך. עד כדי כך שהרגשתי
הקלה פיזית ברגע שהרגשתי את הגוף שלך כנגד הגוף שלי, ממש כאילו
אבן ירדה לי מהגב. פיזית. אבן שהייתה שם שלושה שבועות ועכשיו
השתחררתי ממנה. וליטפת את הראש שלי ומוללת קצוות שיער שלי,
שאלת מה שלומי ואיך אני מרגישה, כל מה שהצלחתי לפלוט זה
"התגעגעתי" קטן. והנחתי את הראש שלי על החזה שלך ושאלת אותי
מתי הגיוס, אמרתי "עוד חודש" אמרתי לי "וואו, מהר". כן, מהר.
מהר מידי, מבגר מידי, מפריד מידי.
ובשבוע הבא זו תהיה החזרה האחרונה שלנו ביחד, בתור משה- מנהל
מוסיקלי וביאנקה- מה"גדולים".
ואני חושבת שאני אמות מבפנים מצד אחד ומצד שני אני מאמינה שזה
לטובה. הריחוק ממך יעזור לי לשכוח את התשוקה הזאת אליך, שהיא
לא במקום. ומצד שני זה לא הוכיח את עצמו כי היית רחוק 14 שעות
ממני כמעט 28 יום ובכל זאת לא שכחתי ולא נרגעתי, להיפך, זה רק
גדל וכמעט שהשתגעתי.
בסוף החזרה הזאת של אתמול באתי אליך ויצאנו מחובקים, דיברנו על
המחזמר שנעלה ביחד בשנה הבאה, כי למרות שאני מתגייסת המחזמר
הזה הוא שלי, שלי יותר ממה שהוא של כל אחד אחר. יש לי בו
תפקידים רבים ואני מוקלטת, המילים שלך, לא שלי... ואז אמרת לי
"ביי, מתוקה" והנחת לי בעדינות נשיקה חמודה על השביל שבין קצה
השפה לשפה עצמה... אם רק היית מפספס לכיוון שמאלה...
ואז הבמאי הנערץ שלנו יצא אליי... "יופי, עכשיו כשאת עוזבת את
הלהקה אני יכול לזיין אותך" "אמרתי לך פעם ואני אגיד את זה
שוב- אם כבר מישהו, אז משה" "כוס אמק, הוא לוקח לי את כל
הבחורות הטובות"
"התגעגעתי אליו כמו משוגעת" "באמת?!" "באמת" "משה!!!, היא
חושקת בך" "מה?" "שששש... לא הכל אתה צריך להגיד" "מה הבעיה,
תזייני אותו וזהו" "אני לא יכולה להסביר לך את זה, אצלך הכל
מתחיל ונגמר בסקס, זה משהו אחר, לא מוסבר ואחר" "מבחינתי זה
מתחיל בסקס אבל לא נגמר שם..."
"אני צריכה אותו לידי, בגלל זה אני לא יכולה לעזוב את הלהקה"
"כן, אה?" "אני אשב לכם על הווריד עד ש..." "עד שהוא ייתן לך"
וזהו ככה אני והבמאי נפרדנו... איפשהו באמצע החזרה שהייתה אותו
במאי אמר "וביאנקה מתגייסת, אלא אם היא תצהיר שהיא דתייה
ותחזור" ואני אמרתי לו "או שאתה תתחתן איתי" הוא עשה תנועה של
מלחמה בטבעת נישואים שיש לו (באופן מפתיע) עדיין על היד
מהשיגעון האחרון שלו ואתה לעומתו העמדת את שתי הידיים מולי
במין תנועה כזאת שאתה בודק ומראה לי שאין לך טבעת ואז אומר
"אני פנוי לגמרי" ואני אמרתי "אז אני באה, אני מתחתנת עם משה"
חייכת, חייכתי וזהו... ובשבוע הבא זה ייגמר לי. לפחות באופן
רשמי... כי אני אחזור למחזמר, מה שאומר שאני אהיה בחזרות
מתחילת השנה ואני רואה כבר את הפרצוף של ליאה ברקו, הבת זונה
השחצנית (בלי סיבה מוצדקת) ואיך שהיא מוחה ואיך הבמאי המעריץ
שלי כבר צועק עליה שתסתום את הפה ואם יש לה בעיה היא יכולה
לעזוב את הלהקה, נסתדר... אני מודה לאלוהים על המתנה הזאת, חצי
שנה בונוס על התנהגות טובה. ברור לי שהגורל שלי צועק מכל פינה
של הלהקה הזאת. לא סתם נכנסתי חסרת עצמיות ובטחון עצמי ללהקה
בכיתה ה', לא סתם לקחתי את ההתנהגות של הבמאי הטרוריסט למקום
טוב, לפעמים לא בצדק ובכל זאת. לא סתם שרדתי 9 שנים, לא סתם
התמדתי בניסיון לשיר יותר טוב, יותר חזק, בטונים גבוהים יותר,
לא סתם החלטתי ביום חמישי של השיחה לגבי עתיד ה"בוגרות" בלהקה
להישאר לעבוד במבוך למרות שהיה מי שיחליף אותי, באותה קלות
יכולתי לעלות על האוטו של טל ולהגיע לשיחה הזאת ואז הדברים היו
נראים אחרת לגמרי, אני אומרת את זה בביטחון גמור. לא סתם
המחזמר נדחה כל הזמן, הכל בשביל הבונוס שלי, שמגיע לי על כל
שנות העבודה הקשה בכל התחומים מבית הספר דרך התחום החברתי ועד
הלהקה ומע' היחסים שלי עם הבמאי המנתח ואיתך. ואני לא מתחרטת
על כלום והשנה הזאת שלנו הייתה גרועה מבחינת הלהקה אבל סוף סוף
קצת אגואיזם (אחרי שנים שאכפת לי מכולם חוץ מעצמי), זו הייתה
השנה שלי, קיבלתי הכל והכי חשוב מכל מה שקיבלתי היה שקיבלתי
אתכם, הבמאי ואתה. סוף סוף ידעתי בבירור שאני חשובה לכם וללהקה
הזאת וזה היה חשוב יותר מכל מאה במשחק או חיוך מאולץ של מנהלת
או רכזת שכבה לצורך העניין ובגלל זה לא יצאתי מאוכזבת מהשיחה
הזאת לגבי המחזמר כי אתה והבמאי החמוד הודעתם לי, לא בחצי פה,
או בחצי רצינות חצי צחוק, אלא חד משמעי, שאני משתתפת במחזמר
הזה כמו כולם. ואני לא מפסיקה לשמוע את השיר "דרך ארוכה"
שיזכיר לי שיש עוד דרך לעשות והיא ארוכה והיא לא נגמרת כאן
ואני לא אנתק קשר איתך או עם הבמאי האהוב לעולם כי אתם שלי
ולנצח זה יישאר בעיני ככה ולנצח תחרטו בזיכרוני כמו שאתם היום.
ברוך ובאהבה ובשמחה שהענקתם לי מידי יום חמישי ועכשיו אני בוכה
ואני חושבת שזה נהר אינסופי שילווה אותי בחודשיים הקרובים כל
הדרך אל הבקו"ם וכל הדרך מהטירונות, וכל זמן, בכל מצב, אם
משמחה ואם מעצב או געגועים אליך או לבמאי או לאימא או לאבא,
אני כבר אמצא עוד כמה דברים לבכות עליהם... והשאלה העיקרית
שתלווה אותי עד יום מותי היא "מתי הרשתי לעצמי להתבגר ועכשיו
כשאני יודעת שנזק קל כבר נעשה לילדה שאני, למה אני לא מצליחה
לעצור את זה?" או "איך אני אצליח לעצור את זה, שזה לא יקרה לי
כמו כולם?" אבל אני מניחה שלזה, לעומת דברים אחרים, אין לך
תשובה...
זה הדף הכי ארוך שכתבתי לך ביומן האהבה האסורה שלי אליך כי
הסוף מורגש באוויר,
אני אוהבת אותך...