כשנסעתי בג'יפ הצהוב, ממש ליד נתב"ג בדרך חזרה מפתח תקווה,
ראיתי אותו.
הוא נסע קצת מאחורינו, מסתכל על הדרך, מאחורי משקפי השמש
הכסופים שלו.
גם לו היה ג'יפ, ירוק כזה, מבריק.
הוא נסע והסתכל על הדרך, פתח את החלון, והשעין את היד שלו על
אדנו.
הוא נראה נחמד, קצת רציני, אבל נחמד.
הסתכלתי עליו מדי פעם.
הוא שלח יד לעבר המשקפיים שלו והוריד אותם.
העיניים שלו היו בצבע חום-דבש, גדולות כאלה, נקיות. ועצובות.
משהו קרה לו. הסתכלתי לתוך העיניים שלו, פשוט בהיתי, ולפתע
שמתי לב שגם הוא מסתכל עליי. לא יכולתי להפסיק להסתכל אל תוך
העיניים שלו, העצובות, מה יכול היה לקרות לו שהוא כל כך עצוב,
מי יכל לפגוע בו כל כך.
ניתקתי את עצמי מהעיניים שלו, עדיין, לא יפה לבהות ככה
באנשים.
אבל חזרתי להסתכל עליו מדי פעם.
הוא כבר לא הסתכל עליי או לכיווני, רק על הדרך.
חשבתי שראיתי דמעה בזוית העין שלו, אבל טעיתי.
הגענו כבר לפנייה ימינה, לירושלים, והוא אחרינו.
שמאלה לכביש מספר אחד, אחרינו.
כבר הגענו לירושלים, והוא עם הג'יפ שלו והעיניים העצובות שלו
אחרינו.
הוא לא עקב אחרינו, הוא אפילו אותת לפניות לפני שאנחנו
אותתנו.
הגענו לבית, הוא חנה לידנו.
כשנכנסתי לבית, נעמדתי מול המראה.
האיש מהג'יפ, עם העיניים החומות, הגדולות, הנקיות והעצובות
הסתכל עליי בחזרה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.