שערי מתערבב בזה של אם המנסה להרגיע את תינוקה הגווע. פניי
קבורים במעילו שורץ הכינים של קשיש הנרעד כל כמה שניות
במנגנון
חורקני. מבעד למעטה היללות והשתיקה שאופף את ההמון, אני שומעת
קול צורם ממלמל תפילה. אולי אצטרף אליו? לא, אין צורך, הרי גם
אם נפש אחת זועקת לעזרה אלוהים יבוא לגאול אותה מהסבל. וכשהוא
יגיע
למען אותה נפש, הוא יגאל גם אותנו. אני מאמינה.
חלשה וכלואה ככל שאהיה, ידי לא משה מזו של אחי הקטן חיים. כף
ידו
דבוקה בזיעה קרה לידי, ובתזוזות האינסופיות הוא מאיים להיבלע
בתוך
מוכי הגורל האחרים. דמעותיו זולגות ואיני יודעת אם הן יעצרו.
צמאונו
מעביר אותו על דעתו והוא מנסה ללקק את דמעותיו, בתקווה קלושה
לרוויון. חיים רוצה את אמא. אני משקרת לו במצח נחושה שאמא
בוודאי בתוך המון אחר, קרוב. לא אוכל לספר לו שראיתי אותה מבעד
לריבועים המחשמלים, רצה אל הלא נודע. למרות שהפרתי דיבר, אני
יודעת שאלוהים יסלח לי.
שבויה בלולאת זמן הנראית נצחית, נדמה לי כי אני אט אט משליכה
מעצמי, גם ללא רצון, מטען עודף של תקווה. לא אוכל לצלול למים
ולהחזירה, אך אני מפצירה בעצמי שאנסה לשמור על הקיים, ולו רק
למען חיים שלי.
בעודי גוחנת לתוך אותו מעיל דקיק ומחוספס, בתנוחה נואשת לקצת
שינה, הן הגיעו אליי. מכתתות רגליהן הזעירות והרבות על פניי
הקמלות, כל מסלול שלהן על העור היבש הוא כמסילה המתפתלת הזו.
חיש קל התחוור לי כי לא אוכל לישון, לא בתוך מעיל הזיפים ולא
בתוך הנשימות הכבדות. ידיי מנסות לגייס אנרגיה יותר מתמיד,
הטרדתי עצמי במחשבות כיצד אני מעבירה עצמי, מנטלית לפחות,
מהמצב הקטטוני הזה.
גם למחשבות היו אלפי מסילות בראשי והן דהרו בקצב מסחרר ולא
הצלחתי לעצור אף אחת או לרדת מאיזושהי.
עיניי עייפו מבהייה בקרשים הסוגרים עלינו ומנסיונות השווא
לאיתור עיני
אדם שנשאר אדם, לכן קיבלתי בתערובת אבסורדית של שלווה ושמחה את
המתנה שהעניקו לי שארית כוחותיי- היכולת לעצום את עיניי
ולהיעלם לתוך השחור.
ובעוד אני מתרגלת לשיטוט הזה, הגיע משלוח מיוחד- מחשבה אחת,
בודדה, שנעצרה בזמן ובצפירה מחרישת אוזניים. פרשה ידיה לתפוס
את חלקיי ובלולאה משלה מיקמה אותי במימד אחר, לא רחוק מזה שבו
אני עכשיו.
התרווחתי על מושב הקטיפה הארגמנית, מוודאת שתסרוקתי מונחת
במקומה, שולחת מבט רעבתני מהחלון הגדול אל שלטון הירוק, אל
הלבן המיתמר, אל קסם הטבע. הנה המלצר האדיב מגיש לי כוס תה
מהביל, אותו אני לוגמת בהדרת כבוד מהולה בשקיקה. חיים יושב
מולי, בחיוך סקרן של ילד רואה עולם. אמא מסדרת את עניבת הפרפר
שלו בכפפותיה הרקומות. אבא מרים עיניו מהעיתון ומשווה עניבתו
עם זו של חיים.
כולם צוחקים ולוגמים מהכוסות שלהם.
"אתם רואים", אומרת אמא ומחבקת את חיים. "אלו החיים הטובים".
אני מהנהנת בהסכמה עד אין קץ כשהצפירה קוטעת אותי.
הנה הגענו למחוז חפצנו- העיר הגדולה והיפה.
אני מהנהנת כשהצפירה קוטעת אותי. הנה הגענו למחוז חפצנו. |
