עכשיו שקט,
כולם עם פה פעור
הכל שקט
אם רק יציץ מהצד פוגש שקט נפלא,
אם ימשיך להתבונן,
יבין שזה שקט אפל ואמיתי,
שקט כי נגמרו המילים,
או שאף אחד אינו יודע מה לומר.
לפני רגע,
הכל נאמר בבת אחד,

כל הוויכוח , כמו אש בשדה קוצים התלקח, כולנו ידענו הכל לפתע,
עמדותינו? ברורות, לפחות עד שמישהו לא מכניס לך פנס בעין והכל
נהיה מטושטש מעט, אך כעת אגרופיך ידברו ו/או פיך ימשיך לייצר
מילים ללא הרף.כולנו ידענו שמדובר בוויכוח חולף, ושעוד שבוע,
או בעוד חודש, תלוי מתי הפציעות יחלימו, נשב כולנו בפאב, נשתה
, כל החבורה, 20 איש, בירה ונתפאר במכה שחטפנו או בנזק
שגרמנו.

לאחר מכן, פתאום שמענו ירייה ואחר כך שקט, שקט הרבה יותר
מעכשיו. חיפשנו מי ירה, מסתבר שזה היה יונתן, הוא מהחדשים,
נראה לי שזו הפעם הראשונה שהוא ראה אותנו מתקוטטים, הרי שמאז
ששברנו את הרגל של איציק לא הלכנו מכות. יונתן, החזיק בידיו
אקדח, בהתחלה, חשבתי שהוא אקדח צעצוע, אולי מפני שהוא החזיק
אותו גבוה באוויר, מושט כלפי מעלה, עם חיוך ניצחון ממזרי,
חשבתי שהאקדח באמת צעצוע ונראה שכולם כמוני, כי היו כאלה
שהתחילו לרדת על יונתן, שמלבד עיוותי כאב שפילחו את פניו ואף
מדמם ביותר, הבעת פניו הייתה מוזרה, ופניו רטטו באופן בלתי
מוסבר, מבטו נח על אחד מאתנו, וכולנו השתתקנו, לא בו זמנית,
אלא במעגלים , כמו אבן שנופלת לאגם כשמבטו של יונתן נח על
איציק, שמענו רעש של נפילת משהו כבד לאדמה, כמו שק תפוחי אדמה
משהו כזה, אחרי זה, סיפרו לי אלה שהיו ליד איציק שהוא החזיק את
בטנו ואז מבטו של יונתן היה הקש ששבר את הגמל והפיל אותו ארצה
חלל.

שוב היה שקט, אבל שקט שונה בתכלית,על אף פי שהיינו ליד האיילון
הרועש כל כך יכולנו לשמוע את איציק מת, רעש של כל מכונית
הדוהרת ב-100 קמ"ש התגמד לעומת צלילו המבעית של פעפוע דמו של
איציק. מה שהזכיר לי שוב את יונתן היה רעש הירייה שמוחי שיחזר.
הבטתי אליו ועם הזמן,עוד רבים מאיתנו. הבעת הניצחון כבר מזמן
נמוגה והותירה רעד, רעד שהרטיט את יונתן. נראה שרק עכשיו הוא
קלט מה הוא באמת עשה, כך עמדנו כולנו, חלקינו מתים, חלקינו
רוצחים, וחלק חיים בתוך עולם שנחרב, כמה דקות עד שהופיעו
אמבולנס וניידת משטרה. נשמע עוד רעש התרסקות, הפעם זה היה תורו
של יונתן, הוא נפל ארצה, כולו רועד, בוכה וצועק משהו לא מזוהה,
לאחר מיכן  קירב את  האקדח לאוזנו וירה, אף אחד לא ניסה לעצור
אותו, ואף אחד לא ניגש אליו כשהוא ירה, רעש הירייה השתלב היטב
ברעש ברקסים הפתאומיים של האמבולנס.

הם שכבו שניהם, האחד מדמם מהבטן והשני מהגולגולת, הראשון כבר
מת ואילו השני ממשיך לרטוט, לבכות ולצעוק משהו שנשמע כמו
"סליחה" אבל לא היה לנו אכפת. הרופא מהנט"נ קבע מוות במקום
לשניהם, וסגר את עיניו של יונתן, דבר שלא שמנו לב עד שהוא נגע
בהם, יונתן או יותר נכון, עיניו, הסתכלו על איציק, ודמעו.
הפרמדיקים טיפלו באלה מאתנו שדיממו ובנתיים תשאלו אותנו, הם לא
השקיעו יותר מדי, ואין סיבה להאשים אותם, סביר שלא היינו המקרה
הראשון שלהם. כעבור שעה הם לקחו אותם, והשוטרים שאלו אם מישהו
הודיע להוריהם או לקרובים שלהם. ענינו שאנחנו נדאג לזה ואכן,
כשהם עזבו, התיישבנו הקרובים ביותר ליוני ואיציק והתקשרנו
למשפחה. לא כל כך ידענו מה להגיד אז אמרנו שהם הלכו מכות ויוני
ירה בטעות.

כעת עבר חודש, אנחנו שותים בירה אך שותקים. השקט האמיתי והאפל
הזה. יצאנו מהבית של איציק ואנחנו נעלה בקרוב לאוטובוס ונבקר
את קברו של יוני, כי אחרי הכל, הוא היה אחד מאיתנו.

מיאר מזכיר לכם את כפתור ה"הגיבו" , נחשו למה הוא קיים ועשו
בו שימוש נבון ובזבני!
21/6/2002
כל קשר בין הסיפור למציאות ו/או לשמות המוזכרים בסיפור, הינו
מקירי בהחלט