ברק נולד בקיבוץ שדות העמק, בצפון עמק יזרעאל היפהפה. קיבוץ
קטן וירוק, מהמקומות האלו שאף אחד לא שמע עליהם - לפחות עד
שפגש את ברק בטירונות, או ביחידה המובחרת שהצטרף אליה אחר כך.
עם שם כמו ברק שדה, לא הייתה לך אפשרות  אחרת מלבד קורס טיס,
או סיירת מובחרת. היה לו ברור שילך לאחת היחידות האלה.
ברק גדל בקיבוץ הירוק, בלב העמק. בחורף נסע לטייל ברמת הגולן,
אהב לראות את הנחלים הגועשים והרי הבזלת האימתניים שאפשר למצוא
רק שם, ובקיץ נסע לכינרת - שכשהיה קטן נראתה ענקית כמו
האוקיינוס השקט או הים התיכון לפחות, והיום, בדרך מהבסיס,
נראית כמו בריכת דגים. הוא למד בבית הספר הקיבוצי בעמק יזרעאל,
איפה שלמדו כל בני הקיבוצים הקטנים בעמק. כולם היו מגיעים לבית
הספר עם סנדלים וטי-שירטס עם ציורים מתוך "החומה", או המופע
האחרון של אביב גפן עליהן. במבט לאחור על תקופת התיכון זכר
בעיקר את הדשא והעצים בחצר (שהייתה יותר גדולה מבית הספר
עצמו), את הג'ינסים הבהירים והגיטרות בהפסקות. ברק היה תלמיד
די טוב, אפילו טוב מאוד, אבל לא בגלל שלמד הרבה או משהו כזה.
אף אחד לא "חרש" יותר מדי בבית הספר הקיבוצי... "לחרוש" היה
כמעט פשע. הוא פשוט קלט דברים נורא מהר, והצליח "לאלתר" ברגע
האחרון בכל מבחן. חוץ מזה - המורים מאוד אהבו אותו. אף אחד לא
יכל לעמוד בפני הלחיים הסמוקות, המילים החכמות והחיוך המתוק.
אין ספק שברק היה בחור חכם. כך היו רוב החברים שלו, אליהם היה
קשור יותר מכל דבר אחר. הוא היה נאמן למשפחה, להוריו ולשלושת
אחיו, אך אלו מעולם לא היוו את מרכז עולמו. מילדותו הוא זכר
בעיקר את המשחקים עם חבריו בבית הספר ובתנועה, אך לא זכר כמעט
בילויים משפחתיים משותפים. אולי מפני שלא היה הרבה כאלו. אביו
היה לוקח אותו לטייל ומספר על קרבות שהשתתף בהם, ואמו הייתה
"מכריחה" אותו לקרוא ספרות קלאסית ולראות סרטים שכל אדם בן
תרבות חייב לראות, אך אף פעם לא היו בילויים משפחתיים - אולי
מלבד ארוחת יום שישי. אחיו היה אתו בקבוצת הכדורסל, לפחות עד
שברק עבר לקבוצה האזורית בעוד אחיו נשאר בקבוצה המקומית. ועם
אחיו הקטנים יותר כמעט לא דיבר - למרות שהפרשי הגילאים בניהם
היו קטנים למדי. את רוב הזמן בילה עם החברים, חברי ילדות שהפכו
לחברי נעורים. גם כשהתגייס לצבא דאג לפגוש את כולם בכל סופשבוע
שבילה בבית, במעין מרוץ מטורף להספיק לדחוס את כל מה שפעם היה
כל עולמו לפחות מארבעים ושמונה שעות.
לקראת סוף קורס קצינים פגש את נועה, ילדה חמודה שכמותה. כבר
היו לו כמה חברות... לשבוע, חודש. לא יותר מזה. תמיד רצה, כמו
כולם, למצוא את ה-אחת, אבל אף פעם לא החזיק מעמד בקשר. חונק
מדי, כואב מדי. עם נועה הכל היה שונה. הם מעולם לא היו ידידים
- בבת אחת צנחו לקשר חזק יותר מכל מה שהיה לו עד עכשיו. נועה
הייתה שונה כל כך מכל אחת שפגש עד היום. חמה כזאת, חביבה, לא
פוחדת לצחוק בכל רם. לא פוחדת לבכות, לא פוחדת לומר שהיא
מפחדת, או לא בטוחה, או חלשה. מעולם לא הצליח להבין אותה באמת.
אצלו בבית אף פעם לא בכו, אף פעם לא אמרו שקשה. ונועה סיפרה
שראתה את אמא שלה בוכה כשהתווכחו בפעם האחרונה. אצלו בבית
אימהות לא בכו - ובטח לא אבות.
נועה תמיד חייכה, תמיד נראתה מאושרת. אבל לידו הרשתה לעצמה
לבכות, להיות חלשה. להיות ילדה. הוא מעולם לא הרשה לעצמו
להיפתח לגמרי. נועה הייתה ילדה תמימה. הכל היה מושלם בשבילה -
מרגע שמצאה אותו. היא הקדישה לו את כולה, הציבה אותו במקום
הראשון בסדר העדיפויות - לפני החברים, המשפחה, הבית. אפילו
לפני הצבא שכל כך אהבה. אימצה את חייו - כמעט עברה לגור בקיבוץ
שלו במקום במרכז הסואן...
נועה אף פעם לא האמינה שתוכל להיות עם מישהו כמו ברק. ברק
הופיע ללא הודעה מוקדמת, פלש לתוך חייה מבלי שתהיה מוכנה לכך
כלל. הוא היה ההפך הגמור ממנה, לפחות זה מה שרצה שיחשבו, וזו
הסיבה שהתאהבה בו כל כך. מרגע שראתה את הלחיים הסמוקות,
העיניים הקטנות, ירוקות-חומות, ידעה שהיא אוהבת. מהרגע שחיבקה
אותו, מבלי לומר דבר, ברגע שנפגשו - ידעה שהיא אוהבת. והוא נתן
הכל בשבילה, לפחות עד שהחלה לתת הכל בשבילו... ומעולם לא ביקשה
תמורה. גם לא רצתה בכך. נועה רק רצתה לאהוב... לאהוב את ברק,
לאהוב את האהבה עצמה. העיקר לאהוב. ומה זאת אהבה? לתת בלי
גבולות, לפחות כך הגדירה אותה. לתת מבלי לרצות לקבל דבר. והיא
הניחה לברק לפלוש לחייה, לביתה. לכל דקה מזמנה. הוא תמיד היה
שם, נותן לה תחושה של ביטחון. הוא מעולם לא ביקש דבר... אבל
היא רצתה לתת. ברק אמר שהוא מפחד שזהו... לעולם לא יהיה יותר
עם מישהי אחרת. והיא חייכה, ואמרה שהוא ילד, ושלא צריכים לחשוב
על דברים כאלו בגיל תשע-עשרה, כשהשחרור אפילו לא נראה באופק.
אבל ברק פחד באמת. פחד מהתלות הרצחנית, פחד מהביטחון של נועה
באהבתה - בעוד הוא לא היה בטוח בדבר. היא ידעה שעליה להרפות,
לסגת, לפני שיהיה מאוחר מדי... אבל לא יכלה. נועה אף פעם לא
ידעה למצוא את האמצע... אהבת אמת או כלום. ביחד עד שנמות - או
כלל לא.
גם כשאמר שאינו מסוגל יותר, ושצריך להיות לבד - אבל כדיי לחזור
להיות ביחד - נועה לא הייתה מסוגלת להבין זאת. החשיבה הטוטאלית
והרגישות הקיצונית חסמו את ההגיון ומנעו מהלב לראות את כאבו של
ברק. אבל ברק מעולם לא שיקר - וגם הפעם לא יכל. הוא היה כן עד
כאב, וכשאמר שהיא אינה חסרה לו - ושטוב לו לבד - לא שיקר.
כשאמר שהיא חלשה, ואינו יכול להעריך אדם כמוה, לא שיקר. גם לא
כשאמר שהתאכזב ממנה, שאינה יכולה להתמודד עם דבר פעוט וחסר
משמעות כמו אובדן אהבת אמת.
ונועה נשארה לבד. המצב הטבעי ביותר עבורה, למרות שכשהיו ביחד
הייתה בטוחה שהמצב הטבעי ביותר עבורה הוא איתו. בטוחה-לא בטוחה
באהבתה. רוצה רק לשמוע את קולו, אבל מפחדת לפגוש בו שוב. מפחדת
שהזיכרונות יציפו שוב את לבה, ולא תוכל לעמוד בכך. תוהה האם
באמת הוא חלש ולכן מתקיף, כמו שיגידו הפסיכולוגים, או קר וחסר
רגישות - כמו שאמרו אלו שאוהבים אותה באמת.
מחכה-לא מחכה לרגע שיחזרו להיות ביחד. מאמינה ולא מאמינה.
והרי מהי אהבת אמת מלבד אמונה עיוורת בלא כלום.