כתבתי אותו לפני כמעט שלוש שנים, משאיר את הסיפור רק בשביל
הנוסטלגיה. לא לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

אבא תמיד אמר שאנשי המדורות הם אנשים חמים, כאלה שעדיין יש להם
ניצוץ בעיניים, שעדיין בוערת להם התקווה. אז התיידדתי עם איש
מדורה, קוראים לו איציק, והוא דווקא היה די נחמד. עכשיו הוא
קצת מעצבן כי עוד שבוע שורפים אותו, והוא עדיין בתול. אז הוא
אמר לי, שאם אני אסדר לו איזה בחורה, חמה אש, הוא ירשום בצוואה
שיעבירו לי 25 אחוז מהאפר שלו. דוגרי, אין לי ממש מה לעשות עם
האפר שלו. אבל איציק בחור טוב, ואני לא מאחל לאף אחד למות
בתול. בטח שלא לבחור טוב.
איציק, דווקא נראה די טוב. יש לו שיער ג'ינג'י אדמדם כזה
ופרצוף של חיים רביבו. אשכרה. הוא בדרך כלל  לובש שרוואלים
ארוכים כאלה, מחזיק ביד אחת מקטרת ובשנייה נרגילה. הוא מעשן
כמו קטר, ואפילו לא שם לב.
אם איציק היה בחור רגיל, הוא מזמן היה מזיין בחורה. איזה
בחורה? 1000 בחורות. אבל איציק איש מדורות, ורק אבא אוהב אנשי
מדורות.
אז איציק נשכב יום יום על הבר, דופק 6 בירות, מסטול ומדוכדך.
הוא לוטש עיניים בכל בחורונת שנכנסת לבר, אבל מיד היו עולים
עליו. רואים לו ת'ניצוץ בעיניים וזהו, נגמר הסיפור.
והמבט הזה בעיניים של האנשים, ברגע שהיו רואים לו ת'ניצוץ קרע
אותו. הוא היה ממשיך לבהות בבר ורק מזמין עוד בירה, מקווה
להשתכר כל כך עד שלא יזכור את עצמו, וישכח בכלל שהוא איש
מדורות.
אבל שום דבר לא עזר, אפילו כשדפק 20 בירות הוא היה עירני כמו
סוס. חד כמו נץ, מבחין בכל מבט שבוחן אותו, בכל מבט ששולל
אותו.
בלילות, קצת לפני שהיינו עוזבים את הבר, איציק היה שואל אותי
למה כולם שונאים אותו. אף פעם לא הייתה לי תשובה חכמה לענות
לו, אז העדפתי לשתוק. ואיציק, רק הזמין עוד בירה. לא התייאש,
האמין שביום אחד הוא עוד ישכח הכל.