אילו שמי ים רחוקים ידעו את קולם להשמיע קול היכל דומם מותיר
דמעה נוספת מאחור וקצף חיינו טובעים המה בדם חול ודמעות וקול
לבבות של ילדים ודממה וצלם זכר תרועה נושנה, זרמי ים חשוכים
ממרפא ירפו את ידינו לזכר המראה וכך יגוועו קולות נוספים -
ימים דמעות צללים נשכחים.
אוי לאבות מיוסרים, הכיצד ישכחם כך הזמן
כיצד תעלמנה תמונה ועוד אחת, כה רבות
לאן ירדפם זכרון מהורהר
על ימים כה רבים כה קצרים
ואמהות ונשים, בנות ובנים, טובים וצלובים
וזכרונם אין בו דיי לאמור: הננו, היינו, כאן
הכיצד ישכחכם כך הזמן?
אני אשר קברתי במו ידיי
תפארת גאולה ודמעה בודדה
הילולה וזוועה
אושר תקווה וסבל נורא
גשם ושמש ואור ודור הרודף דור
כל צמח וגבעול כך אספתי זר צבע ושחור
קסם ועונג וכאב מיותר
אהבה, צחוק של ילד וזמן כה אכזר.
שיר יגון ואבל אינו, שיר מעגל אכזרי הינו
אינו מבחין בין אור לשחור, בין דור לדור
מרעיף אשליית זכרונות חיים שהתהוו היו המה ,יהיו
צלילי מוזיקה נושנים, ישנים
תווי תפארת, גאולה,
הילולה, אושר ותקווה,
תווים של גשם ושמש,
אור ודור. ים של צלילים נוגים המה,
לילות של צחוק ודמע,
ועצב נוגע - לא נוגע
מתמיד ויודע - כך גלים שוצפים
ואזי דוממים - למצולות עבר ניספים
נסחפים, נוספים
ואת הנשכחים, המתערבלים, דמעות יבשות
של דורות לא דורות,
התעוררו נא גלים רדומים, כתינוקות שאך זה עתה
נולדו - תקופה חדשה
וצל נוגע באור מיוחד - כצליל הבכי המתוק והתמים
זיכרון אכזרי אולי - לעתיד במצולות חיינו התמימים והגוועים
כן כך נגווע במצולות הימים
לאור החיוור של תנועת שמי ים מרחיקים. |
