האמת היא, שעד לפני שבוע כמעט ולא הצלחתי לבכות. כבר ידעתי
מראש את צעדי השחמט שלך, והעמדתי את כל החיילים שלי מול החזית-
מוכנה להתחבא מאחורי החומה. אז עצמתי עיניים, ואטמתי
אזניים...
ונתתי לרימוני העשן להיזרק אל תהום עמוקה. לפעמים כמה רסיסים
עפו לכיוון שלי- אבל קיבלתי אותם בפנים אדישות והמשכתי ללכת
בדרכי האדישה והאטומה.
ויש אנשים... שנותנים לך לפגוע בהם. אנשים שלא יכולים שלא
להראות את החולשה. כמו הילדה הרוסיה שמוכרת פרחים בטרמפיאדה
בשישי בצהריים. לה לא אכפת שאני מתבוננת בה מבעד לחלון זכוכית
שקוף, משווה את פניה הלבנות לפרחים הנבולים שהיא מוכרת. היא
מתיישבת לה בפינת תחנת הבטון, משחקת בקצוות השרוולים...
ומחכה.
גם אני חיכיתי. אבל לא יכולתי לשבת ולבכות, לשבת ולבכות על מה
שכבר הלך לאיבוד, על מה שויתרת עליו. על זה שויתרת עליי. לא
יכולתי לשבת ולהתבונן בך עושה בדיוק את מה שעשו האחרים
שלפניך.
ראית פעם איך חתול רחוב מביט בקצב שזורק שאריות בשר לפח? אם
הייתי חתול הייתי משייפת את הציפורניים טוב טוב, עומדת על
הרגליים האחוריות שלי... אבל אסרטיביות, היא לא הצד החזק שלי.
לא תמיד אני יודעת מה לעשות ומתי לעשות. לפעמים המילים, פשוט
זורמות לי מתוך הבטן ואני לא אחראית למה שקורה להן.
וכשאתה מבקש ממני להסביר לך מה אמרתי, אני לא יכולה! המילים
האלה כבר יצאו ממני והן שיכות לאותו הרגע...
לאותו המקום... הן אינן שלי יותר. תפנים, או תזרוק, או תמחוק,
או תחתוך...לי לא אכפת מה תעשה איתן!
רק אל תבקש ממני תשובות!! אני לא שומרת כאלו בכיסים!! כבר
ביזבזתי את כולן, ועל כרטיס האשראי הפרטי שלי, פג התוקף. והוא
כבר מתחיל להטשטש, מתחיל להעלם...
אני גאה בעצמי שהמשכתי קדימה כל כך מהר, שלחצתי על אותו כפתור
אדום ואפילו עוד לא הספקתי להסתכל אחורה, וכבר לא היית שם, וגם
אני לא. וכל הזמן חשבתי... שזה סיפור כל כך עצוב, אבל מסכת
הקרירות כבר הייתה על פני, ולא הצלחתי להוריד אותה מן העור.
ולא רציתי. היא הייתה המגן הזה, מפני האמת שהכאיבה לי.
אך כשרגלי כאבו מרוב ריצה, ורק אחרי שהחלטתי להאיט את קצב
הבריחה, והחושך נעלם והייתה שעת זריחה, הסתכלתי אחורה פעם אחת,
ורק את זה אני זוכרת. ולא שומדבר אחר ממך. לא את הפנים שלך,
ולא את מי שהיית... רק את זה.
את הגב. והוא היה מופנה אליי. והכאב הנורא הזה שהרגשתי באותו
רגע, היה כל כך עמוק... שאפילו הלב שלי, צעק לעזרה.
ואני שמעתי, וכאב לי עמוק בפנים.
וכשנזכרתי בזה, שכבתי במיטה, ובכיתי. זה היה לפני שבוע.