[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כנען אביב
/
בנצי והסניורה

כשבנצי יצא מהבית וניגש למכונית הוא לא ידע מה מתכנן לו הגורל
באותו היום, איך אנשים שהם זרים גמורים, שאולי רואים אחד את
השני ככמה מידי פעם, אבל לא באמת מכירים. אנשים שפתאום אתה
נקלע אתם לסיטואציות הכי אינטימיות של החיים ולרגעים הכי
קרובים שלהם והכי נוגעים, ולרגע אחד נפתח לך חלון אל תוך עולמם
הפנימי, ובאותו זמן אתה הופך מזר לחלוטין לאדם בעל משמעות
שיכולה להיות עמוקה לחיים של האחר, משפיע ונחשף למצבים שמעולם
לא חשבת עליהם ולא האמנת שתיגע בהם ואפילו תרגיש מעורב בהם,
ואתה נעשה חלק מעולם של מישהו אחר שאולי רק ראית אותו ברחוב,
שלום-שלום לא יותר, לפתע הדרך שבה הוא התייחס לילדים שלו במשך
החיים, משפיעה על המשך היום ואולי גם על המשך החיים שלך. אז זה
בדיוק מה שקרה לבנצי באותו היום, כי למכונית של החברה שלו היה
לו קצת קשה להגיע באותה שעה בצהרים אחרי שהתעורר מאוחר והיה
בדרך לחתום בלשכה. את הדרך חסמה הסניורה, השכנה הזקנה מלמטה,
היא לא ממש חסמה אותה בכוונה, היא פשוט שכבה שם על הגב עם יד
אחת מכופפת על החזה בתחתית המדרגות ליד הדלת כניסה. שקיות
המצרכים מהמכולת היו מפוזרות מסביבה וכל העגבניות התפזרו בחדר
הכניסה ושקית מוצרי החלב הייתה שפוכה על יד העציץ.

נראה שבנצי תהה מה עליו לעשות, מחשבות מוזרות רצו לו בראש, היא
נראתה ישנה, והוא מאחר לחתום ועוד מעט סוגרים, אולי הוא פשוט
יעבור מעליה, אף אחד הרי לא יודע, אין עכשיו אף אחד בבניין.
ואולי יש לה הרבה כסף שהיא תוריש לו אחר כך הוא יספר לכולם איך
הוא הציל אותה, ואולי היא בכלל כבר מתה. בנצי דווקא די חיבב את
הסניורה מאז שהוא וליז עברו לגור בבניין ובנצי נעשה מובטל הוא
פגש אותה הרבה, לא ממש פגש, אבל ראה אותה, ופעם הוא אפילו פתח
בשבילה את הדלת כדי שתוכל להיכנס עם כל השקיות של האוכל שהיא
קונה. מאז ומתמיד בנצי חיבב אנשים זקנים, לפחות כאשר הם לא
נוהגים לאט במסלול השמאלי, ולא הייתה לו שום בעיה עקרונית אתם,
לא כמו האישה המגעילה עם הרואה חשבון שגרו בדיוק מעל הסניורה
ובכל ישיבת ועד בית טענו שכל היונים האלו שהסניורה מאכילה
מלכלכות את כל הבניין והורסות לה את הביגוניות, הסניורה רק
הייתה מצקצקת בלשונה ואומרת "שיונים זה טוב". בנצי היה יושב שם
בישיבות רק בגלל שלא היה לו משהו אחר יותר טוב לעשות וזה סיפק
איזו אחיזה במציאות שעה שלא עשה שום דבר אחר חוץ מלראות את טום
וג'רי בערוץ הילדים בשאיפה בלתי מוסברת לחפש את האושר החמקמק
של ילדותו, ולמה אז זה היה כל כך מעניין לראות את הסרטים האלו
כשאתה ילד.

עמממפפף, קול רעש של השתנקות, ואוויר נשאף הוציא את בנצי מהמצב
התקוע בו היה בוהה בסניורה המוטלת בתחתית המדרגות. אמנם הוא לא
עמד שם הרבה זמן וכל המחשבות האלו עברו מאוד מהר בראשו אבל לא
היה לו שמץ של מושג מה לעשות, הוא לא היה מהאנשים האלו שהולכים
לקורסים של עזרה ראשונה בצופים או משהו כזה ושתמיד יודעים מה
לעשות ומסיימים את החיים בתור עסקנים של מפלגות. הוא התכופף
כדי להסתכל עליה ואז הוא ראה שהיא זזה קצת ונושמת, והיד על
החזה שלה מתכווצת. בנצי הניח את היד שלו על שלה, מגע העור שלה
היה רך מוזר וקצת מרתיע. 'אל תדאגי סניורה, הכל יהיה בסדר' הוא
אמר, למרות שלא היה לו כל מושג מה בדיוק יהיה בסדר, אבל היא רק
אמרה 'אוי ווי', מה שדווקא די שימח את בנצי למרות שהעיניים שלה
היו מגולגלות כלפי מעלה ככה שראו רק את הלבן וקצף לבן נזל לה
החוצה מהפה, כי מי שאומר אוי-ווי כנראה שמצבו לא כל כך גרוע
ואולי עוד יש סיכוי שאח"כ הוא יגיד 'נו-טוב' ויקום, אולי קצת
חלש אבל יקום, ואז הקטע הזה ייגמר מהר והוא יספיק לקפוץ ולחתום
ואז לחזור, יש את החנייה הקרובה הזאת בבוגרשוב, יש לו עד חמש
שליז חוזרת מהשיעור יוגה והוא יספיק לראות את השידורים החוזרים
של 'חברים' ואולי לרחוץ כלים כדי שהיא לא תחשוב שהוא לא עשה
כלום כל היום ותתחיל עוד פעם עם השיחות האלו של 'לפחות תעזור
בבית', שהגיעו אחרי שיחות של 'לא נורא, אתה תימצא עבודה מאוד
מהר' עם פיתוי מיני אחריהן, ובנצי חשב שהם הקדמה לשיחות של
'אתה לא שווה כלום ואם לא תתאפס על עצמך תצטרך לחפש דירה אחרת
לגור בה כי האבא העשיר שלי יכול לפרנס רק אותי ולא עוד איזה
טפיל'.

נו טוב אז בנצי שלנו החליט שהוא יכול לעזוב לרגע את הסניורה
והוא רץ חזרה לדירה, ועד שמצא את המפתח המתאים, פתאום הוא נכנס
ללחץ, כי אם היא חיה זה סימן שהיא עלולה למות, וזה עלול להיות
באחריותו אז כדאי מאוד שהוא יעשה משהו ואולי לפחות להעביר את
האחריות למישהו אחר. בדירה הוא מצא את הטלפון כי את הסלולרי
העבודה לקחה חזרה אחרי שפיטרו אותו וחייג מאה. הוא נזכר רק
אחרי שחייג שמאה זה למשטרה, אבל הוא לא זכר אם למגן דויד אדום
זה מאה ואחת או מאה ושתיים כי אחד מהם זה לכיבוי אש, ואולי
בכלל לחברת חשמל, לא לחברת חשמל זה מאה ושלוש, בעצם מאה ושש.
אבל כל זה לא היה כל כך משנה כי בינתיים מהצד השני ענתה
מוקדנית שכנראה הייתה סטודנטית כי כל מי שעובד בתור מוקדן הוא
סטודנט, וזו עובדה מוכחת, ובנצי חשב שהם ענו דווקא די מהר
למרות שתמיד מספרים על איך חיכו כל כך הרבה זמן לתשובה של
המוקד בזמן שאנשים שמעו מחבלים מנסים להיכנס להם לתוך הבית,
ובנצי ציין לעצמו לזכור לבדוק כמה זמן ייקח לאמבולנס להגיע כי
תמיד אומרים שהם מתעכבים ואם הם היו מגיעים בזמן אז הכל היה
שונה. 'הלו' - 'כן' ענה בנצי, 'אני צריך אמבולנס לנווה
אמירים'. 'מאה ואחת, מגן דויד אדום' ענתה המוקדנית, ובנצי
התלבט אם לומר לה שאם היא הייתה מעבירה אותו, אז היה נחסך הרבה
זמן יקר, או גם אם היה להם מרכז מוקדנים אחד, כי הרבה פעמים
צריך להזמין משטרה או אמבולנס ביחד באותו הזמן, אבל הוא החליט
שלא, כי באמת לא היה לו זמן, והוא שיער ובצדק שלה בטח לא אכפת,
אז הוא ניתק והתקשר שוב כדי להזמין אמבולנס, ששם ענה לו מוקדן
שלקח את כל הפרטים וביקש שהוא יחכה עם האישה עד שהם יגיעו
ואולי יחפש טלפונים של קרובי משפחה בינתיים גם כדי להודיע להם
וגם כדי לדעת על ההיסטוריה הרפואית של הסניורה, ובכלל הוא יוכל
לעזור לצוות האמבולנס ולכוון אותו שיידע לאן להגיע. בנצי ירד
בחזרה לסניורה והתיישב לידה, רק כדי לראות אם היא עדיין חיה,
'הזמנתי אמבולנס, הם יגיעו כל רגע', לא היה לו ממש מה להגיד,
ולשאול אותה על קרובי משפחה נראה בכלל לא מתאים כרגע, בעיקר
לאור העובדה שהיא הפסיקה לומר אוי-ווי, אבל בנצי יכול היה
לראות שהיא חיה, כי הגוף שלה זז עם הנשימות הקטועות והמחרחרות
שלה, ובנצי תהה עם לא כדאי שינסה להושיב אותה או להעיר אותה,
אבל נראה לו הכי טוב שלא יזיז אותה, כי הוא ידע שאנשים שנפגעו
בתאונת אופנוע אסור להזיז ונראה לו שהכלל הזה תקף גם לאנשים
בחדרי מדרגות, וגם את זה הוא ידע רק בגלל שבצבא הוא יצא עם
איזו שמיניסטית שהיה לה טוסטוס וזה מה שהיה כתוב לה על מדבקה
מקדימה על הקסדה וכל פעם שאחרי ששכבו בחדר שלה אצל ההורים והוא
היה מתלבש, הוא היה קורא את זה כדרך אגב כי היא הייתה משאירה
את הקסדה על המדף ממול הקולב על יד התמונה של אחיה הגדול שנהרג
בלבנון עוד לפני שיצאנו משם, וזה היה די חבל, שהוא נהרג, לא
שיצאנו משם, כי כל פעם שהיא דיברה עליו היא בכתה, ולמרות שבנצי
די נהנה מזה שהיא שמה את הראש שלה על החזה שלו בזמן שהיה מחבק
אותה זה גם באמת היה לו די עצוב מבפנים שהוא נהרג סתם. בינתיים
עבר כבר קצת זמן ובנצי ניזכר ששכח להסתכל על השעון כדי לראות
כמה זמן ייקח לאמבולנס להגיע, ועכשיו באמת כבר אין לו מושג,
וגם הוא לא ממש ידע מה כדאי שיעשה עכשיו. הוא החליט לחפש אולי
הוא ימצא בתוך הארנק שלה טלפונים של קרובי משפחה.

הלוואי שמישהו יעבור כבר, כי לבנצי קצת נמאס מכל הטיפול בדבר
הזה, רק שלא יחשבו שאני שודד אותה, ובאמת זה נראה די מוזר לחטט
בארנק של מישהו ששוכב מחוסר הכרה בתחתית המדרגות של בניין
מגורים. אבל אף אחד לא עבר, כולם אנשים עסוקים וכולם בעבודה,
לא כמוני, חשב בנצי, מובטל, או זקן פנסיונר כמו הסניורה. זה די
מוזר לחטט בארנק של מישהו אחר, היה לה ארנק חום וישן מעור,
בפנים בנצי ראה תמונות ישנות של כמה אנשים שיכולים להיות הבנים
של הסניורה, ואולי בעלה שנפטר כבר, וגם כמה תמונות של תינוקות
שבנצי שיער שהם הנכדים שלה, אבל לפני שבנצי הספיק לבדוק את כל
תכולתו של הארנק הוא שמע את האמבולנס מגיע. בנצי החליט לצאת
כדי להראות להם את הכניסה ואיפה היא נמצאת, אבל לשם כך היה
צריך לדלג מעל הסניורה כדי להגיע לדלת, ועם המזל שלו, ואולי גם
בגלל שקצת מיהר נחת בדיוק על אחת העגבניות והחליק, לרגע אחד
נראה שהצליח לשמור על שיווי המשקל אבל מיד אחר כך נפל לאחור
ישר על הסניורה, היא השמיעה מין צליל מוזר כזה, מין אוהההו
ארוך כזה של אוויר שיוצא מהפה והיא גם זזה קצת, מה שלפחות נתן
איזה סימן חיים, ובנצי הרגיש כל כך רע, לא רק שהיא התעלפה או
חטפה שבץ הוא גם נפל עליה. בנצי מיהר לקום כי רק מה שהיה חסר
לו זה שהחברה ממד"א יכנסו ויראו אותו שוכב על הפצועה.

עד שהוא קם, הם נכנסו ומצאו לבד את המקום ובנצי רק כרע לידה
והחזיק לה את היד כדי שיראה כאילו הוא לפחות מנסה לעשות משהו,
אבל להם זה לא היה כל כך אכפת הם הזיזו אותו והתחילו לטפל בה.
בנצי ציפה שהם יהיו חברה צעירים כאלו מתנדבים, אבל הם היו די
מבוגרים ואחת נראתה ממש טוב, הוא הרגיש קצת נבוך מזה שזה מה
שהוא חושב עליו עכשיו אבל הוא בטוח שלסניורה זה לא משנה, לא
עכשיו וגם לא קודם. הם שאלו כמה שאלות בזמן שטיפלו בה וחיברו
עליה כל מני מכשירים. 'האם אתה זה שהתקשרת?', 'מה הקשר שלך
אליה?', 'מתי מצאת אותה?' ועוד שאלות רלוונטיות, ופתאום כל
ההמולה הזו נראתה לבנצי כל כך תכליתית שהוא לא ידע מה בעצם הוא
עשה שם עד עכשיו. אחרי שהם סיימו שאל אותו הפרמדיק 'אתה בא
איתנו?', בנצי ידע שהוא פרמדיק בגלל שככה פנו אליו שאר האנשים,
ובכלל פרמדיק זה מילה הרבה מרשימה מסתם חובש. הוא עמד לסגור את
הדלתות האחוריות של הוואן אחרי שהעלו לתוכו את הסניורה באלונקה
מחוברת לכל מיני מכשירים, קצת הפליא את בנצי שהאישה השווה היא
דווקא הנהגת, ובנצי חשב שעכשיו הוא יוכל לחזור לענייניו. 'מה
יהיה אתה?' הוא שאל, אבל לפרמדיק לא היה זמן לענות ובנצי ראה
שהוא קצת לחוץ, בטח ממהר להגיע עם הסניורה לבית חולים או שסתם
אין לו חשק לדבר עם בנצי, אז בנצי לקח החלטה, אולי אחת
מהבודדות שלקח אי פעם בחייו ועלה לאמבולנס, קצת הטריד אותו מה
יהיה עם הסניורה, אם הם יטפלו בה יפה, כי הם קצת התנהגו בגסות
איך שהם נגעו בה ושמו אותה על האלונקה, ובנצי לא רצה שככה
יתייחסו אליה, או אליו או אל קרוב משפחה שלו אם משהו יקרה,
ולכן הוא חשב שכדאי שהוא ילך אתם, והוא גם היחידי שבאמת מכיר
את הסניורה, טוב לא באמת מכיר אותה, הוא אפילו לא יודע מה השם
האמיתי שלה, אבל כדאי שמישהו שיודע איפה היא גרה ומי היא, יהיה
לידה, שהיא לא תלך לאיבוד בין ערמת הטפסים והמסדרונות
האפלוליים לאין סוף של בית החולים.

את זה שהיא קיבלה התקף לב, בנצי כבר ידע מהרגע שהם הגיעו לטפל
בה, אבל כרגע הם דיברו עם בית החולים אולי להכין חדר לצנתור.
מילה מלבבת, ובנצי תהה מה הילדים של הסניורה שהוא ראה בתמונות
היו אומרים על זה, ובכלל זה די מפתיע שהילדים שלה, שאלו כנראה
הם, שהיו אתה כל החיים, לא נמצאים כאן עכשיו אולי ברגעים הכי
קריטיים של חייה, ודווקא הוא המובטל, השכן מהקומה למעלה נמצא
אתה והוא אפילו לא יודע מי היא או מי הם. זה היה די מפתיע שהוא
בדיוק חשב על זה כי בקשר אמרו שצריכים את האישור של קרובי
משפחה לפני שמכניסים אותה לחדר ניתוח, והם שאלו אותו שוב אם
הוא לא קרוב משפחה. אז אחרי שהוא ענה שוב שלא, בנצי חשב שזה
מוזר איך פעם היה צריך אישור של ההורים לכל דבר שרוצים לעשות,
ועכשיו פתאום צריך את האישור של הילדים. כשהם הגיעו לחדר מיון
אז באו עוד רופאים ואחיות ואנשים שלקחו את הסניורה, ובנצי ניסה
להישאר ליד המיטה על גלגלים שלקחו אותה בה, הוא עוד הספיק
לראות את הנהגת אמבולנס הכוסית סוגרת את הדלתות של הוואן והם
נוסעים משם, הוא קצת התבאס מזה שהיא לא נשארת, בדרך הוא עוד
חשב איך הם ישבו ביחד ליד מיטת הסניורה וידברו קצת והוא יספר
לה איך הוא בדיוק ידע מה לעשות, אבל עכשיו זה נראה די הגיוני
שהם נוסעים משם והוא נשאר עם הסניורה, ומכאן בית החולים מטפל
בשאר הבעיות, אגב בנצי היה צריך לחתום על כל מיני טפסים מוזרים
בבית החולים בזמן שהם העבירו אותה, על זה שהוא זה שהתקשר ומצא
אותה ואחראי על עוד איזה משהו, ושוב הוא חשב ולא הבין בעצם איך
הוא הגיע לשם.

הם שמו את הסניורה באיזה חדר טיפול נמרץ של הכנה לניתוח והוא
נשאר בחוץ עם האחיות שרצו שהוא יחתום על עוד טפסים שאמורים
לאשר את ההכנסה שלה לצנתור, מילה מלבבת. אבל בנצי הסביר להם
שוב שהוא רק השכן של הסניורה שבמקרה בלבד מצא אותה שוכבת בלמטה
של המדרגות. האחיות שאלו שוב אם הא מכיר קרובי משפחה, ובנצי
הבין שאם מישהו לא יעשה משהו אז כנראה שאף אחד לא ימצא את
הילדים של הסניורה, וכנראה שהמישהו הזה צריך להיות הוא.
בינתיים האחיות חזרו לעיסוקם כי היו עוד דברים שצריך לטפל בהם,
והוא אפילו עזר לאחת מנן לתלות את האינפוזיה של איזה זקן בכיסא
גלגלים על הוו הגבוה שהיא לא הגיעה אליו, והאחות חייכה אליו
והמשיכה לעיסוקיה. אז בנצי לקח את הארנק וחיפש שוב, והאחיות
נתנו לו מקום בקבלה של החדר המיון כדי שהוא יוכל לעשות כמה
טלפונים, ובנצי הבין שהיום הוא כבר לא יחתום בלשכה וגם לא יראה
חברים ובנס הוא יהיה בבית כשליז תחזור, אבל זה כבר לא כל כך
שינה לו, והיו לו דברים חשובים יותר לעשות. אז כשבנצי מצא את
הטלפון של הבת של הסניורה שעכשיו הוא ידע שקוראים לה  ג'ינה,
לסניורה, ולבת קראו יוכי, ואפילו שאחת מהאחיות הציעה שהיא
תתקשר כדי להודיע לה, אז בנצי אמר שאין בעיה והוא יכול לעשות
את זה, ובשיחה הוא עשה את זה הכי מקצועי שאפשר כמו שהוא ראה
בסרטים, 'את יוכי, הבת של ג'ינה מוסקוביץ מנווה אמירים', 'אז
רציתי להגיד לך שהכל בסדר אין לך כרגע מה לדאוג אבל אם תוכלי
להגיע לבית חולים מאיר בכפר סבא'. בדרך בנצי סיפר ליוכי את כל
הסיפור והיא הגיעה מאוד מהר, היא מורה בבית ספר לא רחוק מכאן
ומתברר שהרבה זמן היא כבר לא ביקרה את הסניורה ועכשיו היא
מרגישה רע, אבל פשוט היה לה המון מה לעשות עכשיו שהיא מאוד
עסוקה ובדיוק בעלה טס לחו"ל בענייני עבודה, ובנצי הרגיש שהוא
כבר יודע יותר מידי ובטח שהיא לא צריכה להתנצל בפניו הוא רק
השכן, והוא לא ידע אם היא צריכה להתנצל בכלל, הרי גם הוא לא
ממש מבקר את ההורים שלו לאחרונה.

כשהיא הגיעה היא מצאה את בנצי יושב יד המיטה של הסניורה, וסתם
בשביל להעביר את הזמן, הוא בחן את תווי פניה ותהה כיצד תראה
הבת שלה ואיזה דמיון יהיה לה לאימא שלה. תמיד יש קווי דמיון
מעניינים וגם שוני מסוים בתווי הפנים של הורים וילדים. יוכי
אמרה תודה רבה, וכמה הוא בסדר ומה שלומה, ושוב ממש ממש תודה,
ואיזה בן אדם טוב הוא, ומכאן היא תסתדר לבד, אבל באמת תודה, אז
בנצי שדווקא הרגיש טוב עם עצמו, שאל אם יש עוד משהו שהוא יוכל
לעשות, כי הוא ככה כבר קצת הרגיש קרוב אל הסניורה והם כמעט
והחליטו פה בבית החולים לא לחכות ולהכניס אותה לצנתור - מילה
מלבבת והוא ככה לקח אחריות עליה, כמו שאומרים. אז יוכי שאלה אם
הוא יוכל להתקשר רגע לבן שלה ולומר לו שהיא מאחרת. אז בנצי
נשאר כי לא היה לו משהו אחר לעשות, ומבחינתו ליז יכולה לקפוץ,
ומצדו שלא תאמין לו.




כנען 20.6.03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חבר'ה, זה כבר
לא מצחיק!
חם פה ויש לי
דלקת פרקים
תורידו אותי!

ישו


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/03 10:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כנען אביב

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה