שכבתי על המיטה,
כמו שאני בדרך כלל עושה כשאין לי מה לעשות,
מה שבדרך כלל קורה.

התרכזתי באבק שריחף באלומת האור,
והתייסרתי בשקט  מהמחשבה והידיעה שזה מה שנכנס לי לריאות.

בדיוק כמו שאני מתאכזבת עכשיו,
כשאני נזכרת איזה תיאור נדוש זה להביט בגרגירי אבק מרחפים
באלומת אור.

אבל זה מה שקרה.

דרך הרדיו הלא מכוון הצלחתי לזהות שיר מוכר ולא אהוב, חוסר
הכיוון של הרדיו כאב, אבל אני עצלנית מדיי.

אני לא פתית שלג, ואני לא אחת ויחידה בעולם.
אני עוד העתק עלוב של פליטת שנות השמונים.
ואל תגידו לי ללמוד לאהוב את עצמי.
שונאת אתכם, יפי נפש.
אי אפשר לתפוס את הרגע,
רק מתפללת שהרגע יעבור.
אני לא פתית שלג מזדיין.
רק גרגר חול במדבר סהרה, ביום הכי ארוך של השנה.