זה התחיל במסיבת סיום, אני רציתי לנצל את ההזדמנות ולסגור את
החשבון כדברי זיגמונט בילדי הצל, וניגשתי אליה אמרתי: "סליחה"
היא אמרה: "זה בסדר עבר כבר." נתנה לי חיבוק עם חיוך שלא אשכח
והלכה. נגמר.

ואז הגיע הנשף אני באתי לבד, כצפוי, ולהפתעתי גם היא באה לבד.
אני, כמו שחשבתי, כול הנשף השתעממתי, לא היה לי עם מי לרקוד
סתם דיברתי עם חברים. ואז ריקוד איטי אחרון היא ניגשת אליי
פתאום שואלת: "רוצה לרקוד?" כאילו שאני אסרב, כמובן שאמרתי
כן.
טוב הולכים לרקוד תוך כדי ריקוד אני שואל אותה: "מה קרה לילדה
שלא דיברה איתי שנתיים?"
והיא עונה: "באותו רגע במסיבת הסיום כבאת להגיד סליחה הבנתי
שאולי אני בכול זאת מפסידה כאן משהו. אמרת את הדבר הנכון ביותר
בזמן הנכון ביותר הבנתי שאולי כדאי כן לתת לך הזדמנות. זה בסדר
עבר נגמר ומאז אותה תקופה שחיזרת אחריה אני משווה כול חיזור
אחרי לזה (כן ממש)".
אני משתתק לא יודע מה להגיד בחיים לא קיבלתי כזאת מחמאה, היא
מפסיקה את השתיקה מזיזה את הראש טיפה וכמו בחלום מתחילה לנשק
אותי. זה נמשך דקה-שתיים לא יודע אבל נראה כמו נצח, חלום
שהתממש ולא נגמר. אנחנו מפסיקים אני מנסה עוד להתאושש פתאום
אנחנו קולטים את כול השכבה מסתכלת עלינו, לא מאמינים שאנחנו-
הבן שחיזר והבת שענתה "לא" ושנאה פתאום מתנשקים. השיר נגמר
אנחנו הולכים נבוכים לפינה לעכל את כול מה שקרה בדקות
האחרונות.

מגיעים לשולחן שקט רחוק מכולם אני מתיישב מסדר לה כיסא אבל היא
במקום באה לשבת עליי, עכשיו אני בכלל חושב שזה חלום. אני שואל:
"אז מה עכשיו?"
היא עונה: "לא יודעת מה איתך אבל לי נראה שיש כאן משהו בינינו,
אני רוצה לראות מה יהיה מזה ואני בטוחה שגם אתה".
אני מחזיר לה בהזזת שיער ונשיקה על העורף עם חיבוק ואומר: "אז
מה את עושה ביום שישי בערב?".
היא עונה לי בהפוכה: "לא יודעת אני מחכה שאיזה מישהו יזמין
אותי לצאת".
-"אה אז ככה את הולכת איתי" ,מחייכים, "בואי הנה" היא מסתובבת,
עוד נשיקה של כמה רגעים ואני אומר לה: "אז בא לך לצאת איתי
ביום שישי".

אנשים מתחילים לצאת, כבר אמצע הלילה, הערב נגמר, השיכורים
נסחבים למכוניות על ידי הנהגים הפיקחים ורק אני והיא עוד
יושבים שם מתנשקים מעכלים את הרגע שנראה כמו חלום, לפחות
בשבילי. אני שואל אותה: "אז נצא?"
-"כן אני מניחה", היא עונה.
-"איך באת?"
-"עם האוטו ואתה?"
-"באוטו של חבר"
-"רוצה נסע רק שנינו לבד אצלי?"
-"ברור" אני עונה עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. אנחנו יוצאים
בחשאי ככה לאוטו שלה, הולכים יד ביד אל האוטו. והאוטו? הוא
כמוה קטן וחמוד.

נכנסים לאוטו בקושי מתחילים להתיישב וכבר הפלאפונים מצלצלים,
החברים דורשים דיווח ועכשיו, לא עוד חצי דקה אלא עכשיו. ובלי
לדבר, כמו בשנתיים האחרונות שלא דיברנו, אנחנו קוראים אחד את
השני ומכבים שנינו את הפלאפונים. מתחילם בנסיעה אני לא יכול
להפסיק להסתכל על הירכיים היפות שלה, שמבצבצים מבין השמלה
התפורה בדיוק למידותיה, ועל פניה החמודות ששברו את ליבי כבר
בעבר. שיחת חולין בדרך, לומדים טיפה להכיר את מה שעוד לא הכרנו
אחד על השני.

מגיעים אליי היא עוצרת את האוטו בכניסה לבנין שלי הולכים יד
ביד אל הדלת שלי נעצרים, נשיקה פרידה ארוכה, לא רוצים להיפרד
אחרי לילה שכזה. טוב אחרי כמה דקות אני מפסיק כבר אמצע הלילה,
והיא עוד צריכה לנהוג הביתה, אחרת נשאר כאן עוד ימים. היא
מביאה לי את המבט הכי חמוד שראיתי בעולם שרק היא יכולה לתת,
מין מבט של "למה הפסקת? אני רק רוצה להיות איתך". אני מפסיק את
השתיקה ואומר קצת דברי רצינות במחשבה קדימה: "את הילדה השניה
שלי בלבד ואחרי כול מה שהיה בינינו בעבר הייתי רוצה לקחת את
העסק בינינו לאט קצת ולא לרוץ איתו. בסדר? שנינו כבר נפגענו
בעבר והדבר האחרון שאני רוצה זה שתפגעי שוב, אז נתחיל לאט
ונזרום עם זה לאן שהקשר הזה ייקח אותנו. טוב?"
-"אם זה מה שאתה רוצה אז בסדר, אבל אני לא חושבת שאנחנו צריכים
לחשוב על זה, אלא ישר לזרום עם זה לאן שייקח אותנו, מכאן הגורל
הוא מה שיקבע. ויש לי את התחושה שאתה כמוני מאמין בגורל."
-"ברור שאני מאמין בגורל ובסדר מקבל את מה שאמרת. ד"א את יודעת
מזה הגורל? אלוהים של החילוניים."

נשיקה אחרונה והלילה הסתיים.

כול הלילה כמובן לא ישנתי מנסה לחשוב מה הלאה. בבוקר כשכבר לא
יכולתי הרמתי אליה צלצול ומשם הכול היסטוריה, רק הזמן יגיד מה
עוד יהיה בינינו, בינתיים אנחנו עוד בשלב ההתחלה.