בת-אל היקרה,
זה הדבר הכי נורא שאי-פעם עשיתי. אף-פעם לא הייתה לי הרגשה
כל-כך גרועה כמו שהייתה לי מאז שקמתי ביום ראשון. גם כשעשיתי
את כל הדברים שעשיתי שפגעו בך, לא הרגשתי כל-כך נורא.
אני אנסה לדבר עם נועה, ולבקש ממנה לסלוח לי, ואני מקווה שזה
יעזור. אבל ממך אני לא אבקש סליחה, ואני לא אתחנן שתסלחי לי,
או שלא תנדי אותי מהחיים שלך. אני לא חושב שזה מגיע לי. אני לא
חושב שמגיע לי משהו יותר טוב ממה שאני אקבל ממך. ואת כל
הסליחות שלי ממך אני ניצלתי כבר מזמן. אין לי יותר זכות לבקש
ממך סליחה, או להגיד לך שאני מצטער. בגלל זה אני גם לא אפנה
אליך יותר. אני יודע שאת לא רוצה אותי בחיים שלך, ושזה כנראה
לא ישתנה. אין לי שום סיבה להטריד אותך יותר, כי אני יודע שזה
לא יעזור.
אני רק רוצה שתדעי שזה שאני לא מתנצל, ולא מנסה ליצור איתך
קשר, זה לא בגלל שלא אכפת לי או בגלל שאני לא רוצה להיות בקשר
איתך.
ודבר אחרון, אם אי-פעם תצטרכי משהו ומסיבה כלשהי עדיין תסמכי
עליי, או שתמצאי סיבה לסלוח לי - אני עדיין כאן.

                                                           
     שלום,
                                                           
 אסף בלאוואט

קצת רקע לכל המעוניין:
את בת-אל (כמובן, שם בדיוני) הכרתי בכיתה י', אבל התחברתי אליה
רק בכיתה י"ב, שאז נעשינו חברים מאוד טובים. בשלב מסוים
התאהבתי בה, אבל לא בצורה רומנטית, אלא פשוט בתור החברה הכי
טובה שלי. איפשהו בחופש הגדול אחרי י"ב עשיתי את מה שאני מחשיב
כפאשלה הראשונה שלי - נכנסתי לצ'אט שידעתי שהיא נמצאת בו
והתחזתי למישהו אחר. למחרת התוודתי בפניה (מכל מיני סיבות),
ואת העונש שהגיע לי קבלתי בתור כמה שבועות של התעלמות מוחלטת
מצידה, שעלתה לי בלא מעט דכאונות.
בשלב מסוים חדשנו את הקשר, למרות שאני לא חושב שהיא סלחה לי
לגמרי. ואז פגשתי את נועה (גם שם בדוי) - חברה של בת-אל.
שלושתינו בילינו מאז (לפני כמעט חצי שנה) כל רגע פנוי ביחד.
הסתובבנו ברחבי הארץ - מגבול הלבנון ועד אילת, ונהנינו מכל
רגע. אז הגיעה הפאשלה השנייה - פרצתי לאימייל של בת-אל בשביל
להוציא את הסיסמה של האייסיקיו שלה. למרות שלא חטטתי הרבה
באייסיקיו שלה, זאת הייתה עדיין חדירה גדולה לפרטיות שלה.
כשהתנצלתי על זה, היא הסכימה לעבור הלאה ואמרה שאני לא אסבול
מזה יותר, למרות שהיא לא יכולה לסלוח לי, כי זאת לא הפעם
הראשונה. וכדי שהיא תוכל להמשיך לסמוך עליי, הבטחתי לה
(והתכוונתי לכל מילה) שאני לא אעשה עוד שום דבר כזה.
לאחר מכן, המשכנו לבלות שלושתינו עד שלפני שבועיים - בלילה
שבין שבת לראשון, עשיתי את הפאשלה השלישית. אני מעדיף לא לפרט
לגביה, אבל זה באמת היה משהו נוראי, יותר לגבי נועה, אבל
לבת-אל יש זכות מלאה לכעוס עלי גם היא. מאז אני לא הפסקתי
לחשוב על זה ולהתייסר בגלל זה. לא רק בגלל המחיר שאני משלם
עכשיו, אלא בעיקר בגלל המעשה עצמו. בשבועיים האלו, לא היה לי
שום קשר איתן, מלבד כמה הודעות SMS שבהן הבטחתי לא להציק להן
יותר, מכיוון שהן לא רוצות שום קשר איתי.
באותם שבועיים גם חפשתי מכונת זמן כלשהי שתוכל להחזיר אותי
אחורה, כי אני יודע שהדרך היחידה לתקן את המצב עכשיו, היא אם
לא הייתי עושה זאת מלכתחילה. ודבר נוסף שאני מחפש היא השתלת
מוח, כי אני רוצה להפסיק להתנהג כמו אדיוט ולפגוע כל-כך באנשים
שאני הכי אוהב.
את המכתב הזה אני כתבתי ביום חמישי (ארבעה ימים לאחר המעשה),
בתקווה שלמחרת אראה את בת-אל ואעביר לה את המכתב. לא יצא לי
לראות אותה, אבל אני אנסה בכל-זאת להעביר לה אותו מתישהו. אני
יודע שהסיכוי שהיא תקרא אותו קלוש - רוב הסיכויים שהיא תזרוק
אותו ברגע שהיא תראה שזה ממני, אבל אני חייב לנסות.
לא כתבתי את המכתב כדי שהיא תסלח לי או תיצור איתי קשר, אני רק
רוצה שהיא תדע מה שאני מרגיש. אני מקווה שהיא תקרא אותו
ותבין.
ובינתיים אני אצטרך להמשיך לחיות את החיים שלי בלי שני האנשים
הכי חשובים בשבילי, האנשים שאני הכי אוהב, והיחידים שאי-פעם
עשו אותי מאושר.