ברחובות ריקים מאדם, נסתרים מעיני כל
שוכבת ילדה עיניה בוהקות
צהוב באופק הים, החול מתעופף מתפזר
צחוק בפניה, תמימות וכנות
העולם המודרני טוענת לא בשבילה
מחפשת הגיגים של חוכמה
לאן נעלמו הצבעים
היא שואלת ובורחת אל השלווה.
הסיפור על הים וכוכב אחד קטן שוב נדלק
ובמסך עשן הכל ברור בדרך צלולה
ואין סימנים של חולשה
צוחקת, שוב מסווה מבטה
בטרם תמשיך הלאה ושוב נכבתה.
מהי האש התמידית, היא בוחרת
ותמימות הנעורים שוב עולה כתשובה
אין דרך הלאה, הכל מעשה רקמה
שותף נכון, מבררת
העולם מצויר במכחול
מהכל היא טועמת, מתקשה שוב לבחור.
נסחפת הלאה, עם הגלים
רוטטת על פני מים סגולים.
מקנאת אני בציפור שהרי כה דומות אנחנו
ולי אבד היתרון- לעופף על פני כל
להיות כצופה
מחויבת אני ללכת בדרך הרגילה.