גבריאל מישש את סנטרו באצבעותיו הזקורות. פניו הנשקפות במראה
נעמו לו. זאת אומרת, הוא חשב שהן בסדר. כלומר, הכל היה במקום -
אף, פה, עיניים. איפה שאלוהים התכוון שיהיו. גבריאל אף הרשה
לעצמו להניח שהיוונים הקדמונים היו רואים בפניו קלסתר ראוי
לחיקוי על פסל או על גבי ציור. ועם זאת, גבריאל לא סבר שהיה
יפה תואר או משהו בדומה לכך.
עיניו סקרו את גופו החשוף. כתפיו, חזהו, רגליו. הוא היה בהחלט
מרוצה ממתנותיו של זאוס. הוא בורך בגוף שרירי ושחום, וקומתו
הגבוהה רק העצימה את יופיו.
גבריאל היה עירום. לחלוטין. עיניו שזפו את אבר מינו. מזה לא
היו היוונים הקדמונים מתפעלים. לא שגבריאל הביך את עצמו,
חלילה.
אלה היו היוונים. הם העדיפו את האקדח קצר-הקנה על פני התותחים
הכבדים. גבריאל גיחך.
למזלו הרב, הלקוח שלו חשב אחרת.
חיוכו של גבריאל דהה.
הוא עשה זאת מספר פעמים לא-מבוטל בזמן האחרון. עדיין לא הצליח
להתרגל למגע גופו של גבר זר. אבל איזו ברירה הייתה לו ? גברים
שילמו עבור חמודותיו יותר. והוא היה צריך לשלם עבור לימודיו
איכשהו.
עיניו של גבריאל, שבהו עד עכשיו במראה, עזבו במבוכה את המראה
והתמקמו על המיטה. גבריאל חש חולה. הוא רצה רק לשוב הביתה. הוא
רצה להטביע את גופו המושלם, הטמא, באמבטיה של שיכר.
דלת החדר נפתחה.
גבר בגיל העמידה, לבוש בקפידה, עמד בפתח. הוא נכנס לחדר, נושא
שני גביעים מלאים ביין. הוא עצר לרגע, בוחן את הצעיר העירום,
שעמד, בוהה בו. הוא הניח את הגביעים על השולחן שליד המיטה
וניגש אל גבריאל. גופו קרב לגופו של הצעיר. הוא נשק לסטודנט,
שוב ושוב. ידיו החליקו לאורך גופו החשוף של גבריאל.
כן, המרצה להיסטוריה יוונית של גבריאל ידע גוף טוב מהו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.