[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חרובי
/
תיקח דוגמא מג'וני

מתוך "עונות השנה של עמיקם שחר-שכטרמן"
      אל רשימת פרקי הסדרה: http://stage.co.il/s/197386


נצר > צמח הבת של הבננה אשר מתפתח משורש האם, כדרכם של הצמחים
העשבוניים שאופן ריבויים הנו צמחי, וגטטיבי.
גזעול > גזע הבננה בעצם אינו גזע כי אם גבעול, והמלה הינה הלחם
בסיסים קטוע .


הפרק מוקדש לדון חוסה, האיש והאגדה



בימי סוף הקיץ, כששמש אלול מכבידה חומה, נפרשים עלי הבננה
במלוא אורכם ורוחבם ומשרים קרירות נעימה במטע. האיש הפוסע בין
השורות יונק שלווה מרחשן המרגיע של הטפטפות, ומאוושת העלים
היבשים הנרמסים תחת רגליו.
מכל עבר תלויים אשכולות. מיעוטם כבדים, עוטים כיסוי פלסטי
כחול, בלוי ומרשרש, ודומים בעיני המתבונן לגברות קשישות
וחסודות. הללו ממתינים לשעתם הקרבה להיקטף ולהישלח אל השווקים.
מרבית האשכולות חשופים עדיין לאור, כעלמות שטרם טעמו מן הפרי
האסור. גונם ירקרק, עליז ומתגרה ואצבעות פריים רכים וגמישים
למגע. גם אלה יכוסו בקרוב, כדי למנוע שפשופים בשל רוחות הסתיו
המתגרות ופגיעות ברד קטלניות.

כשסכין בידו השמאלית ובימינו בקבוק פלסטיק שחריר זעיר בפייתו,
מבצע עמי חיתוך אופקי בבסיס הנצרים, חופר בהם גומות קטנות ואחר
משלח קילוחים דקים של נפט אל תוכם. השטח סביבו נדמה כשדה קרב.
נצרים שנגזר דינם שוכבים על הקרקע, מהם רכים וצרי עלעלים
ואחרים עבי גזעול המשמיעים חבטה בנפלם. ביניהם, זקופים וגאים,
נותרים מעט הנצרים הנבחרים; אלה שיגדלו וישאו הלאה את המורשת
הגנטית. עם בוא האביב הבא יצמיחו לצדם נצרים חדשים משלהם ובקיץ
יניבו פריים לתפארה.

לעתים, משמתייגע עמי, הוא צונח ארצה כבובת סמרטוטים ומניח ראשו
על אחד הגזעולים הכרותים. חיים רב-גוניים רוחשים סביבו: שיירת
נמלים ממהרת מאי פה לאי שם. גמל שלמה ירקרק צד חיפושיות זעירות
בין טרפי העלים. לעתים נחרד ארנב מרבצו בדהרה מבוהלת, ותנשמת
חרישית, לבנת כנף, מחליקה אל מקום מסתור. רגליו פרושות לפניו,
כבדות כיצוקות בטון, ועיניו, עצומות למחצה, אל מול רסיסי האור
החודרים מבעד לעפאים.
יש משהו בשקט הזה הנפלא שמשכיח את דאגות היום-יום. לולא זה,
חושב עמי, מי יודע אם לא זקוק הייתי כבר מזמן לאשפוז
פסיכיאטרי.

לא דבר חדש. מאז זוכר עמי את עצמו, עוד כנער, כל מפגש עם
מציאות לא נוחה מביא אותו לידי חרדה פן ימעד וייכשל. לעיתים
תוקף אותו מין אבדן עשתונות הדומה בעיניו להר הסוגר עליו מכל
העברים. הרבה שנים עברו עד שהעז להודות בינו לבינו כי חברת
אנשים על-פי-רוב אינה נוחה לו. על כן הוא יודע כי "השקט הזה
הנפלא" אינו אלא שקט של בדידות, שקט של בריחה.
עופרה מוטרדת מהחילופים התדירים במצבי רוחו אך משתדלת לא לגלות
סימני דאגה. בינתיים היא נזהרת מלבטא את המלה "דיכאון" בריש
גלי. היא רק אומרת משהו כמו: "צריך לפעמים להסתכל סביב, כדי
לראות מה הן צרות אמיתיות של בני אדם ולקבל פרופורציות". עופרה
טוענת שאנו חיים במין בועה, מתפנקים בעיצבונות הקטנים שלנו,
לבטי מתבגרים, כן יחסי מין לא יחסי מין, משבר גיל הארבעים,
הכול פרנסה לפסיכולוגים... "לא שאני מתנגדת לפסיכולוגים, נהפוך
הוא, אבל קודם כל שנעזור לעצמנו. אם יש רצון, יש גם יכולת!"

עופרה גם אומרת שיפה לו החיוך וחבל שזה קורה לעתים כל-כך
רחוקות. אילו רק היה זורק ממנו והלאה את כל ה"ועלט שמערצן"
הזה... גם עמי שואל עצמו לאן נעלם החיוך. הוא חש כאילו מוטל
עליו לפתור את חידת עברו. איך ומדוע התקלקל המנגנון? מתי החל
קלסתרו לעטות פני פוקר חתומות?
ויודה, אשר נוהג לשקול דבריו זמן ממושך טרם הוא פוצה פיו, הן
בגלל מעצורי הרגש והתבונה והן בשל עלגות הלשון, אמר פעם לעמי
ברגע נדיר של קירבה: "בהתחלה כשהכרתי את אימא הייתי מתפלא איזה
מין ילד אתה, לא צוחק ולא בוכה... ילד קטן שכל הזמן סוגר חזק
את הפה כמו מפתח שבדי, גם אם כואב לו ורע לו על הנשמה."



עמי היה בן שש כאשר בא יודה אל חייו, שנים מעטות אחרי שיצא מהם
אביו מולידו. דמותו הנפילית שאינה מוצאת לעצמה מקום בבית צר
המידות, ושתיקותיו שנקטעו לעתים רחוקות בהתקפי זעם בלתי
מזיקים, מילאו את חלל הבית. שתיקות אלה, בנוסף לסיפור מסעותיו
שסופר במקוטע אגב משחק השח שאת רזיו לימד לעמי, היוו בסיס לקשר
המיוחד שנרקם בין הגבר המקריח ששפמו משתלשל לו כנזיר בודהיסטי
לבין הילד קפוץ הלסתות.
יודה לא מצא עניין רב בגידול ילדים, אך יחסו לעמי ולאחיו יונתן
היה לבבי והוגן. כמעט אבהי, אפשר לומר.

ליודה היה מבטא מוזר שנדבק אליו במהלך מסעותיו שחבקו עולם. הוא
נולד בבוסטון תחת השם יהודה ג'פרי לבנשטיין. עול ימים היה
כשהפליג לברית המועצות חדור אמונה בולשביקית עזה, אך לא חלפה
עת ארוכה והוא חמק בעור שיניו תוך שהוא נשבע לא לתת עוד אמון
במנהיג או באידיאולוגיה טוטלית משום סוג שהוא.
כדבר המובן מאליו חבר לקבוצה האנרכיסטית בספרד שבעטה משמאל
ברפובליקה הצעירה, אך סופן של זו וגם זו שניגפו מפני הרודן.
שנות המלחמה עברו על ג'פרי לבנשטיין הרחק משדות הקרב. הוא
הפליג לאוסטרליה ורדף סוסי פרא בערבות. באיים האקזוטיים של
אינדונזיה למד להפיק תרופות מצמחים שונים ומשונים ובהודו-סין
התרועע עם נזירי המקדשים והתוודע לתורות המיסטיות של המזרח.
לבסוף הגיע לישראל, רוחו עדיין מרחפת במחוזות החופש אך גופו,
מעוטר בעין זכוכית ובעמוד שדרה משובץ פלטינה, שבוי במה שהוא
מכנה "הרע במיעוטו" - בקיבוץ.

איש בקיבוץ לא התייחס ברצינות לעוף המוזר ולא פעם אף לעגו לו
מאחורי גבו, אולם כולם העריכו אותו על יושרו חסר הפשרות, ולא
פחות מכך על הצלחתו להפוך את חממת הקקטוסים לענף מצליח
ורווחי.
לא אחת משנחה עליו רוח הקרב של ימי בחרותו, הוא פוצח בעוד
מלחמה אבודה מראש באחת מטחנות הרוח אשר נקרות על דרכו.
שידורי החדשות בטלוויזיה מעצבנים אותו ובצר לו הוא מפשפש
בקדחתנות אחר תחנות נידחות ברדיו העתיק שלו, המרגיעות אותו
בחריקות וצפצופים שכמו דוברים אליו בצופן חסר פשר. מפעם לפעם,
כבהיסח הדעת, הוא מפזם בקול טנור ערב פזמוני מהפכה ישנים,
בתערובת משובשת של שפות.
לעיתים, בבהירות מדהימה הוא נזכר בחוויות ילדותו ואזי הוא הוגה
ברעיון לסיים את חייו באחוזת אחייניתו אשר במסצ'וסטס. "שום
מדינה בעולם לא חשובה בשבילי, אבל שמה איפה שאני
נולדתי, שמה אני רוצה למות".

אבל עוד הרבה שנים לפני הדברים האלה, היה אומר: "אתה צריך יותר
לקחת דוגמה מג'וני. תמיד הוא במצב-רוח על הכיפק, משחק עם חברים
שלו ולא תקוע בבית...", ודכדוכו של עמי הילד, רק העמיק והתעצם
נוכח ההשוואה הבלתי הוגנת.



עמי מציץ בשעונו: בסך הכול חלפו שמונה דקות. הוא מתרומם לאט,
מיטיב את חולצתו ומנער רגבי עפר שדבקו לקרסוליו. אם יתמיד בקצב
הזה יגיע עד סוף השורה בשעה אחת עשרה בערך וייסע לסככה להפסקת
הקפה. עדיף כך: ייטמע לשעה קלה בהמולת העובדים, יחליף דברים של
מה בכך עם מוטי ואחמד ואיברהים, יגחך להלצותיו המטופשות של
פיני ואחר ישוב אל השקט.

השפעה הירוקה שלמולו מצפה ליד שתשליט בה סדר והגיון. בית
הגידול של הבננה מעוצב בשאיפה שהנצרים המועדפים יגדלו ויגיעו
למועד פריחתם המיטבי, מבחינת עונת השיווק ותוך ניצולת
אופטימלית של השטח. בהצלחתו להגשים את היעדים שהציב לעצמו
נבחנת יכולתו המקצועית של המגדל.
מאנשי המטע הוותיקים סיגל עמי לעצמו את המנהג להקיף את ה"בית"
פעם ופעמיים, כמו במין אקט פולחני עתיק. הוא מותח צוואר אל כבל
התמיכה שמעליו, מרכין ראש אל צינור הטפטפות שלרגליו, אומד מרחק
וכיוון, קצב גידול משוער ותאריך פריחה מיועד, מתרחק שני צעדים
לאחור כדי להיטיב מבטו, מהנהן בראשו, מקמט מצחו וממלמל מיני
מלמולים. כל התהליך אורך כדקה או שתיים. לבסוף, טרם שפונה עמי
אל הבית הבא בשורה הריהו משלח מעומק לבו תפילת דרך, כאב אל
בניו העוזבים את הקן: "צמחו נצרים, צמחו וגדלו, רשמתי לכם תור
לסוף יולי, אז קדימה, לא לאכזב!"

בסופו של דבר לא נוסע עמי להפסקה. במקום זאת הוא משתרע בצל
שדירת הברושים, לוגם מהמים הקרירים בשיבר הסמוך ומעלעל בעיתון
היומי שמצוי תמיד ב"סבל" של הטוסטוס. אצל רוב האנשים זה פשוט
עובד אחרת, הוא מהרהר, הקף אותם בבני אדם עשרים וארבע שעות
ביממה, הב להם המולת חיים בלתי פוסקת וירווח להם. אצלי - דממת
קבר. מה טיבה של ההדחקה הזו, מנין באה ולאן היא הולכת?
עמי משער שלמצב בו הוא נמצא עתה קוראים הישרדות. ובכן, למדתי
לשרוד. כמו חתול. אם זורקים אותי אני נופל על הרגלים, כלב נובח
ואני נוהם ומקמר גבי למולו, מיידים בי אבן והריני מטפס על העץ
הקרוב. אבל הישרדות אינה מטרה לעצמה, והיא נוטלת יותר מדי
אנרגיות. יום אחד ייתש כוחי ואז...
סערת ברקים כלואה מתחת לקליפת המוח, לבה רותחת המאיימת לפרוץ
ולהחריב כל אשר סביב.

בשעה זו של מנוחה רוגעת מסוגל עמי לנתב מחשבותיו בצלילות. הוא
יודע בוודאות שהדרך שלו לשלוט בסערות הנפש קשורה איכשהו
בכתיבה. יום אחד הדברים הללו יתבהרו ואחר ייכתבו. או להפך -
קודם ייכתבו ואחר תבוא התבהרות. איך אפשר לדעת? ובינתיים
השמיים מעליו מעוננים חלקית ואין לו קצה חוט לתפוש את סוד
האלכימיה שתהפוך כאב למילים כתובות.
דומה כי הקושי טמון באיתורה של נקודת שיווי המשקל, זו אשר
מאזנת בין השכחה הצופנת בתוכה את עיקרי העיקרים לבין הזיכרון
שכמו להכעיס מעלה על פני השטח את הדברים הטפלים.
אולי לכשתימצא נקודת האיזון הזו, ייטמע בו סוף סוף שקט אמיתי.
לא שקט של בריחה, של כיסופים אל מקום שיש בו שלוות נצח, כי אם
שקט של חיים מפכים; כזה שיפשיר גלידי כפור שקפאו והקפיאו אי אז
את שרירי פניו.

ואז, יום אחד, הוא ילמד אולי גם לחייך.

נכתב ב- 1991

עובד ל"במה" - דצמבר 2002







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מקבילית המוחות
זה כמו לריב עם
דולגו"



זוזו לסטרי מביא
אותה בציטטה מפי
ע', מנחה ערבמה
בעבר שהגיע לפת
סלוגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/03 9:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חרובי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה