"סוף שמח" הוא לחש ואני נדתי בראשי, "סוף שמח, דווקא עכשיו"
הוא ביקש ואני השפלתי עיניים "שלפחות בסיפורים נחייה טוב, אולי
זה יקל קצת על החיים." הרגשתי את הטיפות המלוחות שמבקרות אותי
בזמן האחרון פוגעות לי בשפתיים, הוא נגע עם קצות אצבעותיו
בזכוכית השקופה והלך עם האיש הכחול שלא קשור לסיפור הירוק
שלנו, "אני בכלל מסיפור אחר" לחשתי אבל הוא כבר לא שמע. על
הזכוכית היה לב קטנטן בתוך ים אדים לבנים, ניסתי למחוק אותו
אבל הוא היה מצידה השני של הזכוכית, 'סוף שמח' אני לוחשת.
התיישבתי מול המחשב שלי וניסתי לרשום את הסיפור שלנו אבל הפעם
שיגמר טוב, כמו באגדות, אבל לא הצלחתי לשקר לעצמי, הלוואי ולא
היה מסתבך. אני מנסה לכתוב שגלעד לא התפרע בצבא, שאולי לא לקח
את הכדורים ההם, אבל הסרן מת בסיפור הירוק שלנו. אני מנסה
לרשום שאולי הוא בכלל לא נתפס אבל אני לא מצליחה לשקר לעצמי,
אני שונאת את עצמי על שאני לא מצליחה למולות את הבקשה של גלעד.
סוף שמח.
אולי אני יכולה לגרום לחיים להסתיים בסוף שמח? אני משתעשעת עם
עצמי, פעם ראיתי סרט שבכדי להבריח מישהו מהכלא החביאו לו בתוך
עוגה פצירה, אבל החיים הם לא בדיוק סרט. על הצוואר יש לי שרשרת
שפעם גלעד נתן לי, אני מורידה אותה, היא מורכת מדיסקית שאם
מניחים אותה אל מול האור, אז משתקפת הולגרמה של אריה, מלך
החיות. אני צוחקת צחוק מריר, 'מה שווה להיות מלך החיות כשאתה
כלוא בתוך שרשרת?' ובתנועה חדה אחת אני שוברת את השרשרת, 'כבר
עדיף למות' אני לוחשת בחיוך, המלך שלי יהיה חופשי.
אז אפיתי עוגה, השארתי חצי לי וחצי נתתי לגלעד, "מה רק חצי?
למה הקמצנות?" הוא  צחק ואני איתו, הפעם צחוק משוחרר, כי ידעתי
שעוד מעט נהיה חופשים, מעופפים מעל צמר גפן מתוק, בלי זכוכית
שמפרידה ואנשים כחולים שפולשים לי לסיפורים.
כשסיימתי את העוגה נשכבתי לאחור על הספה ועצמתי עיניים, עוד
עשר דקות, אני לוחשת, סוף שמח.