[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמה נעמה
/
לא להיות, זאת התשובה

ידעתי.
אני פשוט ידעתי שזה יקרה.
אני יכולתי לדמיין את כל זה לפרטי פרטים.
תמיד חשבתי על זה. תמיד דיברתי על זה.
אף אחד לא רצה להשקיע בזה מחשבה חוץ ממני,
כי אני ידעתי.
זה פשוט הגורל.
מתישהו זה היה חייב לקרות.
רק שהייתי חייבת למות כדי להבין זאת.
תאמינו לי שלא רציתי למות ככה,
אך זה היה בלתי נמנע.
כמו זריחה ושקיעה של השמש.
כמו...
כמו שיורד גשם...

תמיד הייתי מעופפת.
לא שמתי לב לאן אני הולכת.
נתקעתי בעצים, עמודים, כלבים, חתולים,
ובקיצור כל מה שעמד בדרכי זכה להתקל בי.
פעם אחת נתקלתי באיש שמן וכבד שעמד בדרכי.
היה זה בדרכי הביתה.
חזרתי מסרט.
הייתי כל כך שקועה במחשבות על הסרט שראיתי,
שלא שמתי לב שבעצם יצור גדול ושמן בדמות איש מתקרב לעברי,
ומכיוון שהיה זה מעבר צר של שביל לא היה מקום לשניינו.
ואז... טראח!
נתקלתי בו.
מה הוא חושב לעצמו?
להפריע לי ככה באמצע מחשבות נעימות.
פשוט חוצפה.
ואז החלו הקללות...

"יא בת זונה!"
"מי ברא אותך יא מגעילה!"
"אנשים עיוורים רואים יותר טוב ממך!"
"איך את מעיזה בכלל להתקל בי, הא? יא שרמוטה!"


ואתם חושבים שלא החזרתי לו?

"תראו מי שמדבר יא מוטציה מסריחה ושמנה שכמותך!"
"מי אתה שתגיד לי איך ללכת ולאן!?"
"לראות אותך זו חוויה מגעילה תאמין לי שלא ממש תענוג להתקל
בך"
"הייתי מעדיפה להתקל ב
מכונית ולא בך!"

אחרי כמה צעקות וקללות פה ושם
הסתלקתי משם.
ופתאום עלתה לי מחשבה מעצבנת בראש...

"די נמאס לי להתקל בכל דבר שחי! או צומח! או דומם"!
צעקתי בקולי קולות בעצבים.

החלטתי לשים לי זה קץ.
העלתי כמה רעיונות.

מוות! (חי...חי...חי...)

אני יהרוג את כולם!
חה חה חה...
כל מי שיתקל בי אני יהרוג אותו.
ככה אף אחד לא יעמוד בדרכי ו...
רגע,
רגע.
איך בדיוק הורגים צמחים?
איך הורגים עמודים, חומות ואבנים?

אההההההה! כמעט התיאשתי.

כנראה שהגורל שלי הוא פשוט לסבול כל חיי...

כל חיי?
חיי?
החיים שלי?
מממ...
מי בכלל אמר וקבע שאני חייבת לחיות?
אם אני ארצה אני יכולה לשים לזה קץ.
כן!
אני אמות!
אם אני אמות אני אביא שלום ובטחון לעולם כולו.
אם אני אמות תהיה שלווה בי ובכולם.

אבל איך מתים?

לילה.
כביש בין עירוני סואן.
אני עומדתי בשוליים.
ידיי רועדות וכל גופי צמרמורות מהתרגשות.
לא פעם חלפה בראשי המחשבה לברוח משם.
לשכוח מהכל.
אבל לא!
יש לי מטרה: למות.
למות למען העולם.
חשתי כקדוש מעונה לפני צליבה.
איזו הרגשת ריחוף...
התחלתי להשתעשע ולחשוב איזה מכונית
אני בוחרת שתתקל בי ראשונה?
הבאות אחרי זה אני כבר לא אזכה לראות.
כיסתי עצמי בבד שחור ו...

ידעתי.
אני פשוט ידעתי שזה יקרה.
איך לא?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה-
יותר טוב מלסדר
את הדיסקים שלך
באופן אלפבתי


(חלק מקמפיין
"במה חדשה- כמעט
כאילו יש לך
חיים")


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/03 9:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמה נעמה

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה