נולדתי ביום ראשון.
וממש היום לפני כמה שעות הכרזתי בפתח הבית;
"אמא הגעתי הביתה!"
אני עדיין קטנטן בין כל הענקים, אבל ככה כולם מתחילים..
אז למה אני פה?
..ממה שהבנתי אני כאן בגלל שאח שלי (שלא הכרתי מעולם) -
נהרג בפעולה בלבנון.
אז אבא ואמא החליטו להביא עוד ילד.
אחרי שנהרג, הבית התמלא באנשים.. ואחרי השלושים הוריי מצאו
עצמם לבד, מדביקים את השברים.
אחותי הגדולה נשואה (באושר) פלוס איזה זעטוט בן חמש, ואח שלי
(שעד לא מזמן היה הוא בעל התואר: "בן הזקונים") מטייל לו
בג'ונגלים של בוליביה, זרוק על איזה ערסל..
ואני פה. ממלא מקום בליבם של הוריי.
שלא כמו אחיי, שבאו מאהבה גדולה,
אני בא מכאב.
בא מכאב ושכול, מייסורים רבים, מבכי אין סופי. מלילות ללא
שינה, ממשכחי כאבים, ומאיזה קיר מאבן ששומר פתקים.
הדבר המופלא הזה שקרה לי בבוקר יום ראשון (=הלידה שלי)
קרה, רק בגלל שהוא מת.
ואם היה חי?
ואם היה שורד את התופת?
מגיע הביתה, ומסיים את השירות?
אז המשפחה ההרוסה והאומללה הזו היתה חייה חיים נורמלים.
ואני?
אני לא הייתי קיים, אני בכלל לא הייתי בתיכנון..
אבל אתם יודעים איך זה, כשנתקעים בלי קלפים - שולפים ת'ג'וקר.

אין לי אפילו שם משלי (!)
קראו לו נתנאל (ואם אנחנו ממש נכנסים לשם אז זה: נתן-האל)
ולי? אצלי הם לא התאמצו הרבה,
הם שירבטו ת'שם שלו ויצא להם אותה משמעות; יהונתן.
(יהוה-נתן).
אז גם השם שניתן לי, בעצם שייך לו.
ואני כאן מעין "דגם" שיזכיר להם אותו.
היתה כאן איזה דודה שבאה מרחוק לבקר את אמא, שעדיין התאוששה
מהלידה,
אז האחות בחדר התינוקות הרימה אותי לחלון ראווה והציגה את
"התינוק החדש",
ובמקום כל ה"פוצי מוצי" וה"איזה מתוק" שאנחנו שומעים כאן כל
היום, מה שיצא לה (בהלם רב) היה:
"רפי בוא תראה, הוא העתק של נתי.!"
ונתי, אם פספסתם ת'שורות הקודמות הוא כוכב הערב שלנו;
אחי, אחי הגדול נתי.

בסך הכל אני שמח שיצא לי להגיע לעולם- ואני עוד רק בתחילת הדרך
(בקושי סגרתי שבוע)..
כל המשפחה נהרה לביה"ח כשהתחילו לאמא הצירים (!)
כולם התמוגגו מאושר בזמן שהרופא הפליק לי,
..אבא ואמא, כן גם הם מאושרים מימני.
אבל קשה לי שלא לשאול על האושר הזה..
ואיזה אושר היה בליבם אילו "הוא" היה ניצב כאן, עם המדים
הכומתה והרובה ביד,
(באותה דלת שבה אני נכנסתי השבוע),
-צועק לה:
"אמא הגעתי הביתה..!"