חלמתי על עופר. אהובי. מחמדי.
נסענו ביחד להופעה, ההופעה, שמסתבר התרחשה בקניון
עזריאלי,הייתה מורכבת מכמה הופעות במקומות שונים - וההורים שלי
היו שם.
בדרך לשם, נסעתי עם עופר, ודיברנו. היה נפלא לדבר איתו אחרי כל
הזמן הזה, ודיברנו ודיברנו, ונדמה כי הנסיעה הייתה כל כך ארוכה
כי הספקנו לדבר על כל כך הרבה דברים.
ואז, אז הוא נישק אותי, הרגע שלו ייחלתי כל כך הרבה זמן קרה,
זה היה נהדר. הוא לא התנצל, הוא רק חייך אליי ואני אליו וישבנו
מחובקים.
המשכנו לדבר, מידי פעם הוא המטיר עליי נשיקות קטנות, ומידי פעם
אני נישקתי אותו. זה היה נהדר.
כשהגענו, הוא הלך אל החברים שלו ואני הלכתי לשלי, ראיתי את
עודד מתאמן עם הלהקה שלו, והרגשתי כל כך טוב, טוב שעופר לא
צריך לפחד יותר. טוב שהוא סוף סוף עשה משהו שהוא רצה.
עודד הביא לי את הפלאפון של עופר, בחדר מנוחה כולם השאירו את
כל הדברים שלהם שוכבים ככה ולא התייחסו לשומדבר חוץ מההופעות,
רצתי לחפש את עופר בכל המקום.
עזריאלי, שהפך עם כל עיקול להראות יותר ויותר כמו בית ספרי
הישן, נראה כל כך גדול. רצתי כמו מטורפת לחפש את עופר, אבל לא
מצאתי.
יצאתי החוצה וראיתי את עודד וחברתו יושבים במכונית, אחרי
שנכנסתי הבנתי איזו טעות גדולה זאת הייתה, שהרי הוא לא יודע
לנהוג בכלל.
עיקולים ומהירות מופרזת היו חלק מאוד קטן מהדברים שפחדתי מהם,
לא יכולתי שלא לצרוח עליו במהלך כל הדרך, והוא לא יכל שלא
לבכות.
הגענו, בסופו של דבר, בחזרה לעזריאלי. הייתה הרצאה מוזרה כזאת,
של מישהו שאף אחד לא ידע מי הוא.
עברתי את המון האנשים וראיתי את עופר, באתי מאחוריו וחיבקתי
אותו חזק חזק. הוא נשק לי על הראש וקרא לי חמודה. הבאתי לו את
הפלאפון שלו והמשכתי בדרכי.

בחדר מנוחה היו סרטי סוף שנה של הביה"ס, והכיתה של רחלי הראתה
את שלה, המורה שלי השקיעה נורא בסרט, וערכה לכל אחד סיפור
שמאפיין אותו. רחלי הייתה הילדה הקטנה שקמה בבוקר (וצהרים,
וערב) לגלות שאין שוקו במקרר ולחזור לישון.

כשהתעוררתי בבוקר, מיהרתי אל המחברת הקטנה שתמיד מונחת לי על
השולחן בצד המיטה וכתבתי את הכל.
הייתי מוכנה להשבע שהחלום, אותו חלום שכתבתי, הוא חלום שמיועד
להתגשם, לפחות בליבי.
כשסוף סוף פגשתי את עופר, אותו עופר מחמדי, אהובי, הבנתי שישנם
חלומות שלא אמורים להתגשם, וישנם חלומות - שנועדו להשאר בגדר
תפיסה מעוותת של המציאות, ותו לא.

27.5.03