אחי הגדול הכין לי פעם מטוס מנייר,
מדף לבן חלק ונקי.
היה לו שפיץ כזה כמו למטוסי הקרב שראיתי בטלויזיה.
כל כך אהבתי את המטוס שפחדתי להעיף אותו, שלא יתקמט.
הייתי מעיף אותו חלש חלש ורץ לתפוס אותו,
שלא יתרסק על הריצפה.
פעם הוא כמעט עף מהחלון,
ואני כמעט שלא תפסתי אבל רק כמעט.
הסתכלתי מהחלון ודימיינתי איך המטוס שלי עף רחוק ומגיע עד
יפן.
אז רצתי לחדר ומצאתי את צבעי הפנדה שקיבלתי בגן,
אז ציירתי על כנף אחת לב ועל הכנף השנייה פרח,
והעפתי את המטוס הכי חזק שיכולתי.
הוא עף גבוה גבוה ואז הוא התחיל להסתובב אל מאחורי הבית
עד שכבר לא יכולתי לראות אותו.
רצתי למטה במדרגות ולא מצאתי את המטוס שלי.
התחלתי לבכות, לא בכוונה רק רציתי שיחזור.
אבא שאל אותי למה אני בוכה.
אז אמרתי לו שאולי המטוס שלי ישמע אותי וככה הוא ידע לחזור.
אז אבא הוציא לי דף עם פסים כחולים והכין לי מטוס חדש,
אבל לא היה לו שפיץ בכלל והוא היה יותר דומה למטוסים האלה של
פעם.
ושוב התחלתי לבכות כי ידעתי שהמטוס הזה
בחיים לא יוכל להפציץ את היפני הבן זונה ההוא
שגנב לי את המטוס...