אתה וחברה שלך יושבים ורואים ביחד טלוויזיה. כבר לא מחובקים או
משתרעים ביחד על הספה. בעצם רק אתה רואה טלוויזיה. היא יושבת
עם ספל תה שהיא מחזיקה בשתי הידיים, ואתה עם השלט מזפזפ. אתה
חייב להמשיך לזפזפ. זה כמו מה שג'רי  סיינפלד אמר באחד הפרקים
על זה שהגברים חייבים תמיד לזפזפ כי זה הטבע שלהם.
יש שתיקה באוויר. הרבה שתיקה. מדהים כמה כלום יכול למלא את
האוויר. זאת לא שתיקה כזו של אנשים שאין להם על מה לדבר.זו גם
לא שתיקה טעונה. וזה גם לא שאתם לא מדברים בכלל. היא מספרת לך
על המניאק ההוא שנכנס אליהם לחנות  והתחיל לצרוח כמו משוגע
כשהיא אמרה לו שאין את הדיסק שהוא רוצה.
אתה עדיין שותק. היא מסתכלת עלייך ואתה ממשיך לזפזפ. היא
שואלת אם בכלל הקשבת לה, ואתה עונה  ש"בטח", ו"איזה בהמות יש
בעולם" וממשיך לזפזפ. בערוץ אחד יש מבט. בערוץ שלוש חברים. היא
אומרת שהיא רוצה לראות,  אתה  ממשיך לזפזפ. היא אומרת לך
שבערוץ הסרטים צריך להיות עכשיו את הסרט הזה, "שוקולד" שחברה
שלה, דורית, זאת שגרה ברמת השרון,  אמרה שזה סרט ממש ממש חמוד.
ואתה ממשיך לזפזפ. לא משנה כמה זה יהיה מצחיק, או  מומלץ או
מעניין, אותך יותר מעניין מה עוד יש. אתה חייב לדעת שאתה לא
מפסיד כלום. היא הולכת לחדר השני ולא אומרת כלום. אבל אתה יודע
שהיא עצבנית עליך. אתה ממשיך לזפזפ. גם כשהיא טורקת את דלת
הכניסה יוצאת ואמרת שנמאס לה, אתה חייב להמשיך לזפזפ.